התובע טען כי הנתבעת שלחה לו 41 מסרוני פרסומת ללא הסכמתו, בניגוד לסעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, ומבלי שניתנה אפשרות הסרה באותה דרך בה נשלחו המסרונים. התובע הפנה בעניין זה להלכה שנקבעה בעניין קושרובסקי [רת"ק 49131-01-16]. הנתבעת טענה התובע נרשם לקבל ממנה מידע שיווקי וכן כי שינתה את מנגנון ההסרה שלה באופן המאפשר הסרה באמצעות משלוח מסרון חוזר.
נפסק
מלכתחילה ניתנה הסכמת התובע למשלוח מסרוני פרסומת אליו. לפיכך נותר לדון בכשרות מנגנון ההסרה שנלווה למסרונים, והדבר מקהה את שיני התביעה. מששידדה הנתבעת את מערכותיה כורסמה נחיצותה של ההרתעה כלפיה בגין מעילה זו בדרישות החוק. התובע הזדרז ותיקן את תביעתו והוסיף לכתב התביעה 9 הודעות נוספות, אשר דבר משלוחן נודע לו מהנתבעת, אשר חשפה מיוזמתה במסגרת גילוי המסמכים את כל המסרונים ששלחה לתובע, לרבות כאלה שלא היו בידיעתו. בכך תפס מרובה וכמעט לא כלום. ההתייחסות לאותן הודעות גנוזות עתיקות כמציאת שלל רב, משל הייתה תיבת הדואר E המטמון, מבטאת הפלגה אל מעבר לאינטרס ההרתעה ואכיפת החוק הנחוץ, תוך התרחקות ממידת תום הלב הנאותה ומהייעוד של דרבון תביעות יעילות. לאור הנסיבות התובע זכאי לפיצוי בשל 30 הודעות בלבד, ובסך מופחת של 120 ש"ח להודעה. הנתבעת תשלם לתובע 3,600 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 400 ש"ח.
