התובע טען כי הנתבעת פגעה בפרטיותו וכן הפרה את הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, כאשר התקשרה אליו 3 פעמים במטרה לפרסם ולקדם את מטרותיה, ללא הסכמתו. הנתבעת טענה כי סעיף 30א לחוק התקשורת אינו חל על שיחות טלפון "חיות" וכן כי השיחות כלל לא נעשו על-ידי הנתבעת, אלא על-ידי צד שלישי הפועל על דעת עצמו כדי לאסוף הסכמות למעבר לקוחות לנתבעת.
נפסק
דין התביעה להתקבל בחלקה. ישנה מחלוקת בפסיקה האם שיחות טלפון נכנסות לתחולת החוק [עניין כהן, ת"ק 39585-08-16]. המונח "שיחת טלפון" אינו מופיע בחוק והמחוקק לא התכוון להכניס לתחולת החוק את שיחות הטלפון האנושיות. לא ניתן להכניס לגדרו של החוק אמצעים או דרכי פרסום שהמחוקק ביקש באופן מכוון למנוע את כניסתם. שיחות שיווקיות אנושיות אינן נכנסות לתחולת סעיף 30א לחוק התקשורת. יש לקבל את הטענה לפגיעה בפרטיות התובע באופן חלקי (סעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות). לא כל פנייה של עוסק, באמצעות שיחה טלפונית, שהנמען לא הסכים לה, מהווה הטרדה [עניין אורי – ת"ק 22635-12-14]. במקרה הנדון מדובר ב-3 שיחות, כאשר שתיין מהן בוצעו באותו היום בהפרש של 20 דקות. לגבי שתי שיחות אלה, בפרט כאשר התובע ביקש שלא יתקשרו אליו יותר, יש משום הטרדה שהיא מעבר לאי-נוחות מעצם קבלת השיחות. טענות הנתבעת ביחס לחברה החיצונית שביצעה את השיחות לא הוכחו. על הנתבעת היה להביא הנחיות או נהלים במסגרתם נקבע איסור פנייה ללקוחות קופ"ח מתחרות. הנתבעת תפצה את התובע ב-1,000 ש"ח בגין שתי השיחות לעיל, וכן הוצאות בסך 500 ש"ח.
