חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: פיין נ' אילוז

תביעה מכוח סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, בגין 15 הודעות פרסומת ששלחה הנתבעת (בעליה של פיצריה) אל הטלפון הנייד של התובעת. תוכן ההודעות עסק במבצעים לרכישת פיצות בבית העסק והן כללו אפשרות להסרה. התובעת טענה כי ההודעות נשלחו אליה ללא הסכמה. הנתבעת, מנגד, טענה כי התובעת הצטרפה למועדון הלקוחות של העסק בכדי לקבל הנחות ומבצעים. במועד הדיון התובעת הציגה 25 הודעות נוספות שנשלחו אליה לאחר הגשת התביעה. בשום שלב התובעת לא ביקשה את הסרתה מרשימת הדיוור.

נפסק

התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה לשכנע כי מדובר בהודעות פרסומת וכי לא ניתנה הסכמתה לקבלת ההודעות. התובעת העידה כי מעולם לא הזמינה פיצה מהעסק באמצעות הטלפון. ככלל, לאחר הכחשת התובעת את הסכמתה לקבלת פרסומות, עובר הנטל לנתבעת להוכיח כי הסכמה כזו ניתנה. הנתבעת לא עמדה בנטל זה. התובעת לא הסבירה מדוע לא ביקשה להסירה מרשימת הדיוור. התובעת לא ביקשה לתקן את תביעתה וקבל פיצוי גם עבור ההודעות הנוספות שנשלחו אליה לאחר הגשת התביעה. בבחינת תכלית החוק לצורך קביעת גובה הפיצוי, נראה כי יכול והנתבעת עושה שימוש בפרטי הלקוחות למשלוח ההודעות, מבלי לאבחן בין מי שמסר את פרטיו במסגרת הזמנת פיצה חד-פעמית, לבין מי שביקש להצטרף למועדון הלקוחות לצורך קבלת הטבות. בבחינת מידת המטרד בפרסומים, יש לקחת בחשבון כי התובעת לא פעלה להסרתה מרשימת הדיוור. הנתבעת תפצה את התובעת ב-6,000 ש"ח – 400 ש"ח לכל אחת מ-15 ההודעות, בצירוף אגרה בסך 150 ש"ח והוצאות בסך 200 ש"ח.

קישור לפסק הדין המלא

 

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]