חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: ליטוין נ' האחים ברנוי בע"מ

התובע טען כי הנתבעת שלחה לו שבעה מסרונים פרסומיים, ללא הסכמתו, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הוא טען כי רכש מהנתבעת שעון ומסר לה את פרטיו רק לצורך הפקת חשבונית. הנתבעת טענה כי התובע רכש ממנה מוצרים בשתי הזדמנויות שונות, תוך שניצל את זכאותו להנחה הניתנת לחברי מועדון (אליו הצטרף במהלך רכישת המוצר הראשון).

נפסק

הנתבעת אינה חולקת על כך שהמסרים נשלחו לתובע ללא קבלת הסכמתו המפורשת, אך טענה כי מתקיים החריג המעוגן בסעיף 30א(ג) לחוק, המתיר שיגור דבר פרסומת אף ללא הסכמת הנמען, בכפוף לקיומם של 3 תנאים מצטברים. המחלוקת בין הצדדים היא רק ביחס לקיומו של התנאי הראשון. טענת הנתבעת כי התובע הוא זה שמסר לה את פרטיו לא הוכחשה. לעומת זאת, התובע הכחיש כי הנתבעת הסבירה לו כי הפרטים שמסר ישמשו למשלוח הודעות פרסומיות. נוכח הכחשת התובע והיעדר ראיות לסתור, אין לקבל את טענת הנתבעת כי התובע חתם על טופס ההצטרפות למועדון הלקוחות. הנתבעת כשלה בהוכחת התנאי הראשון הנדרש לקיום החריג ולפיכך ההודעות ששלחה לתובע נשלחו בניגוד לחוק. הנתבעת אפשרה לתובע להסיר עצמו מרשימת התפוצה, אך התובע לא עשה כן. אין מקום לפסיקת פיצוי ברף המירבי. לא הובאה ראייה כי הנתבעת מפרה תדיר את הוראות חוק התקשורת או כי נדרשת הרתעה ממשית לגביה. התובע לא פעל להסרתו מרשימת התפוצה, אך עשה שימוש בהנחות מכוח היותו חבר המועדון. הנתבעת תפצה את התובע ב-300 ש"ח בגין שתי ההודעות הראשונות שנשלחו אליו וב-100 ש"ח עבור יתר ההודעות (סה"כ 1,100 ש"ח) וכן הוצאות בסך 750 ש"ח.

קישור לפסק הדין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]