חזרה לעמוד הקודם

פסיקת דואר זבל: אגאי נ' המשביר 365 החזקות בע"מ ואח'

התובעת, חברה במועדון הלקוחות של הנתבעות, טענה כי הנתבעות שלחו לה הודעות דוא"ל פרסומיות, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, וחרף העובדה כי שלחה לנתבעות הודעת סירוב בשני מועדים. הנתבעות טענו כי התובעת הסכימה לקבל הודעות כחלק מחברותה במועדון וכי בחרה שלא להסיר עצמה מרשימת התפוצה בדרך המקובלת (לחיצה על המילה "הסרה" בגוף ההודעות).

נפסק

גם מקום בו ניתנה הסכמת הנמען לקבלת דברי פרסומת, סעיף 30א(ד) לחוק מאפשר לנמען לבטל בכל עת את הסכמתו, בדרך בה שוגר דבר הפרסומת, או בכתב, לפי בחירתו. המחלוקת בין הצדדים נסבה סביב דרך ההסרה של הנמען. האם התובעת הסירה עצמה מתוך כוונה להיות מוסרת, או מתוך ידיעה שתמשיך לקבל הודעות, דבר שיכול להצביע על תום ליבה. סעיף 30(ה)(ג) לחוק דורש מהמפרסם להציג כתובת תקפה לצורך מתן הודעת סירוב. לא נדרש  כי הודעת הסירוב תתאפשר רק באמצעות מייל חוזר לאותה כתובת ממנה נשלח דבר הפרסומת. לא מן הנמנע כי הנתבעות קיימו את חובתן לפי דין מקום בו ציינו בדבר הפרסומת קישור המוביל לכתובת דוא"ל אליה ניתן לשלוח הודעת סירוב. גם לו התובעת ביקשה פעמיים באמצעות המייל הסרה ובקשתה לא נענתה, אין בזאת הפרה לפי חוק התקשורת. כל שכן, כאשר יכולה היתה לדעת כי הנמען המסורב לא יקבל את המייל. גם לו סברה התובעת כי יש לשלוח את הודעת הסירוב באמצעות "השב", אל לו לתובע להיות "מעוול ברשות התורה" ולנצל באופן דווקני מילולי את הוראות החוק כפי שהוא מבין אותן, בידיעה כי המפר לכאורה כן אפשר דרך אחרת העונה על אותה תכלית והיא להסיר מרשימת התפוצה. קיים קושי לטעון כי קישורית במייל המפנה למייל אינה מהווה הסרה. במקרה הנדון מצוין מפורשות "להסרה מרשימה לחצו כאן" שהוא הקישור לכתובת תקפה ברשת האינטרנט אצל הנתבעות, דבר שלא נסתר. אכן יש מקום להגן על הצרכן, אולם גם על הצרכן לגלות אחריות צרכנית. הנתבעות עמדו בקיום הוראות סעיף 30א(ה) לחוק התקשורת, הן בנוגע לשם המפרסם והן בנוגע לכתובת ליצירת קשר. אכן לא מצוין בכל הודעה כי מדובר בדבר פרסומת, אך בנסיבות העניין, משהיה ניתן להניח ברמת וודאות גבוהה כי מדובר בפרסומת ולא להיצמד לפן הדווקני, וכן הואיל וביהמ"ש לא התרשם כי היה בדבר לבלבל או להטריד את התובעת, הרי שיש בעיקרון תום הלב להשפיע על גובה הפיצוי ואין לחייב את הנתבעות בשל כך. בית המשפט לא השתכנע כי הנתבעות הפרו את תקנות הגנת התרכן (האותיות בחוזה אחיד ובתנאי הכלול במידע אחר המיועד לצרכן), התשנ"ה-1995. דומה כי האותיות המפרסמות כל מוצר מהוות 30% מהאותיות הגדולות בפרסומת, בשים לב לכך שיש להתייחס לאותו סוג פרסומת, היינו לגזור אותן מהאותיות בעברית ולא מהאמור כאקט פרסומי למשיכת העין בשפה האנגלית. באפשרות הצרכן, עת הוא מתבונן במדיה דיגיטלית, להגדיל את גודל התצוגה, בשונה מעותק קשיח, ובזאת הרציונל הטמון בתקנות לקריאה נוחה ומושכלת, נשמר גם נשמר. התביעה נדחתה ללא צו להוצאות.

קישור לפסק הדין המלא

[warning]פסק הדין נלקח מאתר בתי המשפט.
התמצית מתפרסמת באדיבות האתר law.co.il.
[/warning]