סיקור של מחאה מקוונת: המקרה של המחאה למען צדק לרומן זדורוב

כיצד מוצגת מחאה בתקשורת? תוך שימוש בניתוח תוכן עיתונאי, לצד מחקר נטנוגרפי, מאמר זה מציג את ממצאי המחקר האקדמי של סיקור מחאות ציבוריות בתקשורת, ומתמקד במחאה למען רומן זדורוב, שהתקיימה בעיקר בזירת הרשתות החברתיות והמרחב המקוון.

פרשת הרצח של הילדה הצעירה תאיר ראדה, שנרצחה בעיצומו של יום לימודים בבית הספר, משכה תקופה ארוכה את תשומת הלב הציבורית מיד עם פירסומה. זמן קצר לאחר שזדורוב שחזר את אופן ביצוע הרצח במהלך החקירה, הכריזה אמה של תאיר ראדה ז"ל שהיא מסופקת שהוא אכן הרוצח- מה שבוודאי יצר ספק ציבורי לגבי אשמתו של זדורוב. עם השנים, תרמו לספקות אלה גם בעיות בהודאה ובשחזור של זדורוב שעל בסיסם הורשע, וכן קיומם של נרטיבים אלטרנטיביים לגבי אופן ביצוע הרצח והמניעים לו, ועוד.

גורם נוסף ומשמעותי להתמשכות העניין הציבורי בפרשה הוא הפעילות האינטנסיבית למען צדק לזדורוב ברשת. החל מ-2009, וביתר שאת מ-2013, הוקמו קבוצות פייסבוק רבות העוסקות בפרשה. בסוף שנת 2015, לאחר דחיית ערעורו של זדורוב לבית המשפט העליון, נסק מספר החברים בקבוצות, והגדולה מביניהן, "כל האמת על פרשת רצח תאיר ראדה ז"ל", הפכה לאחת מקבוצות הפייסבוק הגדולות בישראל. במקביל לפעילות בפייסבוק הועלו והונגשו חומרי החקירה לאתר "האמת היום" וערוצי יוטיוב שונים, לרבות מכלול חומרי הוידאו הקשורים לפרשה (כולל סרטוני החקירות, שיחות עם המדובב והשחזור).

מאמר זה מבקש לבחון כיצד מיוצגת המחאה למען צדק לזדורוב בתקשורת המרכזית, באמצעות ניתוח הכתבות שהתייחסו למחאה במשך שלוש שנים: מפברואר 2014 ועד פברואר 2017, תקופה במהלכה חל גידול משמעותי בהיקף הפעילות ברשתות החברתיות הקוראת לצדק לזדורוב. מהניתוח עולה שמיסגור המחאה הינו מעורב- לעתים שלילי ולעתים חיובי, נוגע בסיבות, שיטות ומטרות המחאה, ורובם המכריע של המרואיינים בכתבות שנותחו הם פעילים ולא דמויות ממסדיות. הממצאים גם ממחישים שגופי הממסד יכולים ליזום העלאת נושאים על סדר היום, בניגוד לפעילים שחסרים את הכלים המאפשרים לעשות כן.

מבוא: המחקר האקדמי של מחאה חברתית באמצעות מוסדות התקשורת

מחקר רב מראה שהתקשורת הממוסדת נוטה לדווח על מחאות המאתגרות את הסטטוס-קוו תוך שימוש ב"פרדיגמת המחאה"- מסגרת לפיה ניתן לנבא אילו אירועים יזכו או לא יזכו לכיסוי תקשורתי, וכיצד יכוסו (McLeod & Hertog, 1999; Chan & Lee, 1984). מחקרים (במיוחד כאלה שהתפרסמו עד שנות ה-2000) מתייחסים לארבע קטגוריות עיקריות של הצגת המחאות בתקשורת:

1. מחאה כפעולה המאתגרת את הסטטוס קוו, לעיתים קרובות באופן שלילי: המסגור מטיל את האשמה והאחריות על המוחים עצמם, ולא על הממסד שכנגדו הם מוחים. המוחים לעיתים קרובות מיוצגים כמסוכנים וכאלימים, כפורעי חוק, ולעיתים נטען שלא ניתן להתייחס ברצינות לטענותיהם (Baylor, 1996; Entman & Rojecki, 1993; Smith et al., 2001). בעזרת תיאורי הפרות של החוק או של נורמות חברתיות, ולעיתים סקרי עמדות, התקשורת נוטה לייצג את המוחים כמיעוטים זניחים, ובהתאם "להקטין" את היקף המחאה. מחקרים מציגים גם דפוס של דה-לגיטימציה של המחאה, המתועדת לעיתים קרובות כלא רציונאלית, לא דמוקרטית או חסרת ביסוס (Boyle et al., 2012; Boyle et , 2004; Dardis, 2006; Chan & Lee, 1984; Weaver & Scacco, 2013 )
2. לרוב, מסגור המחאות בתקשורת הוא אפיזודי ולא תמטי: התקשורת מעדיפה להתמקד באנשים ובאירועים, למשל במנהיגים, בהפרות סדר ובשיבוש חיי היומיום כתוצאה מהמחאה, על חשבון דיון מעמיק בסיבות המאבק, שיטותיו ומטרותיו. כתבות אודות המחאה ממוסגרות לעיתים קרובות בצורה שמעמתת את המוחים כנגד הרשויות: "הם" לעומת "אנחנו" (Reul et al., 2018).
3. הסתמכות על מקורות מידע רשמיים לסיקור המחאות: מפרקטיקות העבודה של התקשורת נגזר שחדשות יופקו תוך שימוש בשיטות יעילות מבחינת זמן ועלות. פרקטיקות אלה מובילות להעדפת מקורות רשמיים, שזמינותם רבה יותר, בידי העיתונאים (Baylor, 1996; Corrigall-Brown & Wilkes, 2012; Gans, 1979). מקורות אלה נוטים להתייחס לאירועים מנקודות מבט ממסדית (Boyle, 1990; Sigal, 1973).
4. ייצוג המחאה הוא לרוב נגרר ולא יזום: כלומר, בדרך כלל למוחים תהיה יכולת פחותה לייצור סדר יום. אם המוחים רוצים שיכתבו עליהם, הם תלויים בחסדי העיתונאים. לעומת זאת, לגופי הממסד יש דוברים, יח"צנים ויכולת הפקת אירועים, מה שמעניק להם יתרון במאבק על סדר היום התקשורתי מול המוחים (Dumitrica & Bakardjieva, 2018).

המחקר מראה גם, שמאז תחילת שנות ה-2000 אופן הכיסוי של מחאות משתנה ובמקביל לכך, שלפעילים יכולות טובות מבעבר לתקשר ולחשוף את המחאה, לארגן אירועים, לבצע שידורים חיים, לאסוף כספים ועוד.

היכולות הללו מסייעות לפעילים להפיץ את מסריהם בעצמם, ולהפחית את התלות במקורות מוסדיים לצורך חשיפת המחאה לקהלים רחבים. ככלל, גם לעיתונאים יש פחות צורך לפנות לגורמים ממסדיים על מנת לקבל מידע אודות המחאה, כיוון שהם יכולים להסתמך על המידע שמיוצר בידי הפעילים עצמם. ואכן, ספרות רבה הבוחנת מחאות במקומות שונים בעולם מראה שלאחרונה מסגור מחאות הופך לחיובי יותר, הכיסוי מכיל דיון מעמיק יותר בסיבותיהן, שיטותיהן ומטרותיהן, ומתבסס פחות על מקורות מידע ממסדיים (DeLuca et al., 2012; Harlow et al., 2017). מגמות אלה נוכחות גם בישראל, למשל במחאה החברתית של 2011. (לב-און, 2015;Shultziner & Shoshan, 2018; Lev-On, 2019).

המחקר הנוכחי מוסיף לספרות אודות כיסוי מחאות בתקשורת ומתמקד במחאה למען צדק לרומן זדורוב: מחאה ארוכת שנים שעיקרה ברשתות החברתיות אבל יש לה גם היבטים לא-מקוונים, שהיא בולטת בהקשר של הנושא והיקף המחאה, ולה השפעות רבות ומשמעותיות. המחקר מתייחד גם בהיבטים הרבים של "פרדיגמת המחאה" שהוא בודק, ובצירוף של שיטות המחקר בהן נעשה שימוש- ניתוחי תכנים עיתונאיים, לצד מחקר נטנוגרפי.[1]

הפעילות הציבורית במרחב המקוון למען "צדק לרומן זדורוב"

ב-6.12.2006 נמצאה תאיר ראדה בת ה-13 ללא רוח חיים בבית הספר שבו למדה בקצרין. המשטרה ביצעה פעולות חקירה רבות מאוד, שהפכו את החקירה לאחת המורכבות והיקרות בתולדותיה (איפרגן, 2014). רומן זדורוב- רצף שעבד בבית הספר, נעצר שישה ימים לאחר הרצח, וכעבור שבוע הודה בו ושחזר אותו. יומיים לאחר השחזור, זדורוב הודה שוב בביצועו ומיד חזר בו, ומאז הכחיש כל קשר לרצח. בשנת 2010, זדורוב הורשע ברצח ונדון למאסר עולם. ערעורו לבית המשפט העליון בשנת 2015, נדחה. אולם, נחרצותו של פסק הדין של בית המשפט עומדת בסתירה לפסק דינו של הציבור, כאשר סקרי דעת הקהל חזרו והראו שרוב מכריע בציבור סבר שהוא חף מפשע. בשנת 2021 הוחלט לערוך לזדורוב משפט חוזר, וב-2023 הוא זוכה (לב-און, 2023).

כבר בתקופה שמיד לאחר הרצח משכה הפרשה את תשומת הלב הציבורית כי מדובר בילדה צעירה שנרצחה בעיצומו של יום לימודים בבית הספר. זה היה ועדיין המקרה הראשון והיחיד בישראל של רצח במתחם בית ספר בזמן לימודים. זמן קצר לאחר שזדורוב שחזר את אופן ביצוע הרצח, הכריזה אמה של תאיר שהיא מסופקת שהוא אכן הרוצח- מה שבוודאי יצר ספק ציבורי לגבי אשמתו של זדורוב. עם השנים, תרמו לספקות אלה גם בעיות בהודאה ובשחזור של זדורוב שעל בסיסם הורשע, הודעתו במשטרה של אדיר חבני כי חברתו דאז, אולה קרבצ'נקו, התוודתה בפניו בליל הרצח כי היא הרוצחת ואף הראתה לו את כלי הרצח ובגדיה המגואלים בדם, קיומם של נרטיבים אלטרנטיביים לגבי אופן ביצוע הרצח והמניעים לו, ועוד.

גורם נוסף ומשמעותי להתמשכות העניין הציבורי בפרשה הוא הפעילות האינטנסיבית למען צדק לזדורוב ברשת. החל מ-2009, וביתר שאת מ-2013, הוקמו קבוצות פייסבוק רבות העוסקות בפרשה. בסוף שנת 2015, לאחר דחיית ערעורו של זדורוב לבית המשפט העליון, נסק מספר החברים בקבוצות, והגדולה מביניהן, "כל האמת על פרשת רצח תאיר ראדה ז"ל", הפכה לאחת הגדולות בישראל (בן-ישראל, 2016). במקביל לפעילות בפייסבוק הועלו והונגשו חומרי החקירה לאתר "האמת היום" (החל מ-2016). כן קיימים מספר ערוצי יוטיוב, ובהם מכלול חומרי הוידאו הקשורים לפרשה (כולל סרטוני החקירות, שיחות עם המדובב והשחזור) (ראו גרוסמן ולב-און, 2022; Lev-On and Steinfeld, 2020; Lev-On, 2022)

פרט להיקפה, הפעילות ברשת למען זדורוב מתייחדת במספר היבטים נוספים (לב-און, 2020, 2023):

• ההקשר: הפעילות מתבצעת בהקשר של משפט רצח וקריאה לצדק למורשעי שווא- בזמן שהממצאים והתוצרים של חקירות משטרה והליכים משפטיים נמצאים באופן טיפוסי הרחק מעין הציבור.
• זהות המשתתפים בשיח: באופן טיפוסי, השותפים לשיח הציבורי לגבי משפט וצדק הם "אינסיידרים": שוטרים, עורכי דין, שופטים, כתבים ופרשנים משפטיים. אולם בפרשת זדורוב, ניכרת מעורבותם של "אאוטסיידרים"- ובהם פעילים שמכירים סוגיות קטנות כגדולות, ברזולוציות שמומחים מהתחום לא יוכלו להצביע עליהן.

הפעילות מתייחדת גם בהשפעותיה המשמעותיות על תדמיות: למשל תדמיתן של חברותיה של תאיר ובני נוער אחרים שהואשמו ברשת, ללא ביסוס, במעורבות ברצח, ותדמיתו של המקום בו ארע הרצח; ועל דעות- למשל, לגבי תפקוד גופי הממסד הרלוונטים ושאלת אשמתו/חפותו של זדורוב. הפעילות סייעה לשמור את הפרשה על סדר היום במשך תקופה ארוכה, ומתייחדת גם בתגליות הרבות שנחשפו על ידי פעילים שעברו על חומרי החקירה הפתוחים בפניהם- ובכלל זאת תגליות שהובילו להחלטה לערוך לזדורוב משפט חוזר, ובסופו של יום לזכות אותו (לב-און, 2023).

מכלל הסיבות הללו, הפעילות למען זדורוב מהווה מקרה מרתק לבחינת המאפיינים וההשפעות של האקטיביזם ברשתות החברתיות, ושל אופי הסיקור שלו.

שיטת המחקר

כיצד יוצגה המחאה למען צדק לזדורוב בתקשורת המרכזית? כדי לבדוק זאת, אספתי את הכתבות שהתייחסו למחאה במשך שלוש שנים- מפברואר 2014 ועד פברואר 2017, תקופה שבמהלכה חל גידול משמעותי בהיקף הפעילות ברשתות החברתיות הקוראת לצדק לזדורוב. המדגם הראשוני הורכב מ-670 כתבות שהתקבלו מחברת "יפעת", העוסקת באיסוף ובניטור מידע חדשותי. לאחר סינון נותרו במדגם 64 כתבות.

לצורך בחירת הכתבות למדגם נעשה שימוש במילות החיפוש ("זדורוב" או "ראדה") וגם ("פייסבוק" או "רשתות חברתיות"). אמצעי התקשורת שבהם הופיעו הכתבות הם כלל העיתונים בעברית ובכלל זאת אמצעי תקשורת מרכזיים, בפרינט ובדיגיטל, כגון ידיעות אחרונות, ישראל היום, הארץ, Ynet, וואלה! ועוד. כמו כן נכללו עיתונים אינטרנטיים קטנים יותר, כגון שיחה מקומית והעוקץ. המדגם המקורי כלל כפילויות וכתבות שכללו את מילות החיפוש, אך לא עסקו בפעילות המקוונת למען צדק לזדורוב- ולכן סוננו. הכתבות קודדו בידי חמישה מקודדים.

ניתוחי התוכן נתמכים במחקר נטנוגרפי של הפעילות ברשתות החברתיות עבור צדק לזדורוב. נטנוגרפיה היא גישת מחקר איכותנית פרשנית- גרסה דיגיטלית של מחקר אתנוגרפי, שעוסקת בחקירת דפוסי ההתנהגות והתקשורת של אנשים וקבוצות באינטרנט (Kozinets, 2010; Rageh & Melewar, 2013). נטנוגרפיה כרוכה באיסוף נתונים ממקורות מקוונים כרשתות חברתיות, צ'אטים ואתרים כגון אתרי עצומות, אתרים ליצירה שיתופית של מסמכים ומפות ועוד. החוקרים יכולים לזהות קהילות מקוונות, להתבונן ולהשתתף, ולראיין משתתפים בהן. ההצלבה בין התצפית המשתתפת, הראיונות וניתוחי התוכן מאפשרת לייצר תמונה מקיפה של הפעילוּת והפעילים למען צדק לזדורוב. המחקר הנטנוגרפי ערך שבע שנים, החל מדצמבר 2015 (השנה בה אירעה דחיית ערעורו של זדורוב לבית המשפט העליון, בעקבותיה התחזקהה פעילות למענו), ועד לדצמבר 2022.

ממצאים: מסגור שלילי וחיובי של המחאה ברשתות החברתיות

כמות הפסקאות הממוצעת שכללו 64 הכתבות שבמדגם עמדה על 15. כמות הפסקאות הממוצעת שהתייחסו לפעילות ברשתות החברתיות עמדה על שלוש. 43 מהכתבות (67.2%) התייחסו לפעילות ברשתות החברתיות למען זדורוב בפסקה או שתיים. ב-21 מהכתבות (32.8%) ההתייחסות לפעילות כללה שלוש פסקאות ומעלה.

ב-22 מהכתבות (34%) מסגור הפעילות היה שלילי, בעוד שב-23 מתוכן (36%) המסגור היה ניטרלי. ב-12 כתבות (18.75%) המסגור היה חיובי, ושבע הכתבות הנותרות (11%) כללו מסגור מעורב (גם חיובי וגם שלילי) של הפעילות.

רבים מהייצוגים השליליים היו בהקשר של מידע וידע. למשל, בכתבתה של נעמה לנסקי בישראל היום, מובא ציטוט של פרקליט המדינה דאז, שי ניצן, לפיו:

הסתכלתי בפייסבוק וראיתי איזה שטויות מתפרסמות. אחת הטענות הפופולריות היא שבידי תאיר ראדה נמצאו שערות של ילדה, ולכן סביר שהרוצחת הייתה אחת מחברותיה… רץ שקר מוחלט בפייסבוק ואנשים לוקחים את זה בשיא הרצינות.[2]

מהציטוט עולה ביקורת כלפי תוכן המידע שמופץ ברשת. בהמשך לכך, לפי כתבתו של יהושע בריינר בוואלה!, בקבוצות נוצר ידע שהוא "חצי אמת", וקיימות בהן "תמונות מסולפות":

קשה לחמוק מוויכוחים סוערים, תמונות מסולפות וחצאי אמיתות שמופצות בפייסבוק, כולן קוראות לזיכוי זדורוב.[3]

כתבות נוספות טוענות שלעתים המידע שמופץ ברשת מבוסס על שמועות. יפעת ארליך בידיעות אחרונות מתמקדת בשמועות ובאמירות של מגידות עתידות, ומובא בה פוסט מקבוצת הפייסבוק "כל האמת":

לפני יומיים תאיר התגלתה לי בחלום, אמנם בדמות אחרת ולא בפנים שלה, ואמרה לי שחברתה הטובה […] לחשה לה באוזן באותו היום שישבו בפרגולה…[4]

סוג נוסף של ביקורת מתייחס ליכולת חברי הקבוצות להבין, לעבד ולהסיק מסקנות. בכמה מהכתבות נטען שרוב חברי הקבוצה מתיימרים להיות מומחים למרות שהם חסרי ידע משפטי והיכרות עם פסקי הדין:

היום כולם עיתונאים. כולם חוקרים. כולם מומחים. כולם יודעים את התורה כולה. משרבט אלמוני בפייסבוק עדיף על 300 עמודי פסק דין של בית המשפט העליון- שאותם, כמובן, לא טרחו לקרוא.[5]

מאפייני הייצוגים השליליים של המחאה:

נרטיבים קונספירטיביים: סוג נוסף של ביקורת כלפי הפעילות למען צדק לזדורוב ברשתות החברתיות מתייחס לנרטיבים שיוצרים חברי הקבוצה בעצמם. בהקשר זה מוזכר פעמים רבות הביטוי "קונספירציה". בכתבתו של יצחק בן-נר במעריב נטען שהפעילים אינם מסתפקים בחפותו של זדורוב, אלא מחפשים אשמים אלטרנטיביים- ולעיתים גולשים לאפיקים קונספירטיביים:

ההמונים ברשתות חושדים בחברותיה של הנרצחת, בחברי כת השטן ובנערה רעועת נפש, דורשים צדק ומרעישים עולמות…תיאוריות קונספירציה חדשות לבקרים ושיפוט על ידי הרשתות החברתיות הם סכנה לדמוקרטיה.[6]

הפעילות בנויה ככת או כצבא: ביקורת נוספת כלפי הפעילות למען צדק לזדורוב עוסקת בהיבט הארגוני שלה, ומתייחסת לפעילים כחלק מ"כת" ולעיתים ל"צבא". "כת" מאופיינת כאן כקבוצת אנשים המתאגדים תחת אדם ההופך לגורו בעיניהם, אשר דבריו חייבים להתבצע. מטאפורה זאת מוצגת בחלק מהכתבות בהקשר ל"עדריות" של הפעילים, המחליפה חשיבה רציונלית. ברוח זו, יהושע בריינר כתב:

סביב הפרשה נוצרה כת של ממש… גם אם כל שופטי העליון ירשיעו (את זדורוב), הם תמיד יאמינו שהרוצחים מסתובבים חופשי.[7]

מטאפורה נוספת היא של "צבא האמת". המכנה המשותף בין שתי המטאפורות הוא של גוף היררכי, שדורש ציות מ"הנתינים" (חברי הכת או הלוחמים), ואפילו מלווה בתחושת שליחות. לכן, לא מדובר בסתם צבא, אלא ב"צבא האמת". כך תוארה הפעילות בעיתון ישראל היום:

מסע הכפשה חסר תקדים שגרף עשרות אלפי אוהדים ב'צבא זדורוב' בפייסבוק, המשוכנעים שמדובר באדם חף מפשע שנפל קורבן למזימה.[8]

הפעילות מעודדת זילות ואלימות: שני ההקשרים השליליים הנוספים שבמסגרתם מוזכרת הפעילות למען צדק לזדורוב, נוגעים לתוצאות הפעילות, ברמה האישית והחברתית. הכותבים טוענים שהחשיפה לחומרים בקבוצות מעודדת אלימות, במיוחד כלפי חברותיה של תאיר, וכן כלפי השוטרים שטיפלו בתיק. למשל, כתבתה של ענת מידן מתמקדת בהשמצות כלפי בת שכבתה של תאיר, שהואשמה ללא ביסוס בידי אנשים מהציבור בקשר לרצח:

לפעמים אני מסתכלת על דף הפייסבוק שלהם ואני אומרת, כל הכבוד על האומץ שלהם ועל ההתעקשות, אבל הם משקרים כשהם קוראים לי רוצחת… זאת לא הדרך להגיע לאמת. [9]

חלק מהכתבות מדגישות שפעילות הקבוצה מלבה אוירה ציבורית לפיה "הכל מותר", שמתבטאת ב"השטחה" של היררכיות ובתחושת זילות כלפי המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט. אלקנה שור מנגיד בין האיטיות וההעמקה המאפיינים את גופי הממסד, לבין הצורך ב"סקופים" ובמהירות, שמלווים בשטחיות וחוסר העמקה, אשר לטענתו מאפיינים את הפעילות ברשתות החברתיות:

גלגלי הצדק משתרכים לאט מאחור. מפלסים את דרכם בכבדות בין ראיות והוכחות. אלה מותרות בימינו. עובדה, רומן זדורוב זכאי. הרשת קבעה.[10]

מאפייני הייצוגים החיוביים של המחאה

התעמקות בחומר: לצד הייצוגים השליליים, חלק לא מבוטל מייצוגי הפעילות בתקשורת הם חיוביים, במספר הקשרים. ההקשר הראשון נוגע לתיאור הפעילים כמסורים, וכולל שבחים אודות התעמקותם בחומרי החקירה. למשל, נטע חוטר מדגישה ב-Mako את המסירות וההיכרות המעמיקה של הפעילים עם החומרים המשפטיים, שאינם "קלים לעיכול".

מדובר פה בסבך של… ראיות משפטיות, פסקי דין וערעורים של שנים. כל זה בשפה לא ממש נגישה או יומיומית וברמות מעורבות אישית שחרגו מזמן מגבולות הסביר. ולמרות זאת אנשים קראו, התעמקו, הבינו. כי הם הרגישו שאין להם ברירה, שהכל בידיים שלהם, ושאם הם לא יעשו את זה, אף אחד אחר לא יעשה את זה בשבילם.[11]

לוחמי צדק: כתבות בודדות מתייחסות לפעילים כלוחמי צדק. למשל, בכתבה הראשונה שבאוסף הכתבות מובא ציטוט של פעיל, שטוען:  

אני מאמין ומשוכנע שחובתי האזרחית היא לקום ולזעוק נגד העוולה שעושים [לזדורוב], כי כשמשהו מקומם אותך זה משורש ק.ו.מ- חובתי האזרחית והאנושית היא לקום ולצעוק.[12]

עידוד שיח ביקורתי: הקשר חיובי נוסף שבו מוזכרת הפעילות נוגע לעידוד שיח ביקורתי. למשל, בטור דעה של גלי גינת באתר וואלה! היא כותבת על עו"ד שי ניצן, פרקליט המדינה, כי:

ניצן אולי שכח… כי חופש הביטוי הוא אחד הערכים החשובים שעומדים בבסיסו של המשטר הדמוקרטי… ויוצא גם נגד סקרים שמבצעים כלי התקשורת [לפיהם אחוז גבוה מהציבור תומך בחפותו של זדורוב]…[13]

כתבות מעמיקות חיוביות יותר: תופעה מעניינת נוספת היא שאחוז הכיסוי החיובי של הפעילות בכתבות המעמיקות בפרשה (5 מתוך 21, 23.8%) גבוה משמעותית מאחוז הכיסוי החיובי בכתבות המציגות אותה בקצרה (כלומר בפסקה או שתיים, שבע מתוך 43, 16.3%) סביר שהעיתונאים שמזכירים את הפעילות למען צדק לזדורוב כבדרך אגב, ייטו יותר לכסות אותה באופן שלילי כיוון שהם מהדהדים את הדעות ששמעו בסביבתם. לאחר התחקיר שבוצע לצורך הכנת כתבה מעמיקה, הכיסוי עשוי להפוך לחיובי יותר. אולם השערה זו דורשת ביסוס נוסף.

ממצאים: מסגור תמטי ולא אפיזודי של המחאה

כזכור, סיקור אפיזודי מתמקד באישים ואירועים שעומדים בחזית המאבק. לעומתו, סיקור תמטי מתייחס לסיבות לפעילות, והשיטות בה היא עושה שימוש. מצאתי שחלק משמעותי מסיקור הפעילות למען צדק לזדורוב הוא תמטי, וחלק ניכר מהכתבות כוללות התייחסות לסיבות לפעילות ולשיטות אותה היא מיישמת (יש לזכור שבחלק ניכר מהכתבות אזכורי הפעילות הם קצרים, ומטבע הדברים הן אינן יכולות להתייחס לשיטות ולמטרות. כשהכיסוי נרחב יותר, יש יותר מקום להתייחסות כזו). במסגרת זאת:

• סיבות: ב- 29 מהכתבות נכלל אזכור של סיבות לפעילות. ב- 12 כתבות ההתייחסות היא לרצון להוציא לאור את חפותו של זדורוב. ב- 11 כתבות, הסיבה לפעילות מתוארת כרצון לעשיית צדק (שלא מתייחס באופן קונקרטי לאדם מסוים).
• שיטות: ב- 34 כתבות הוזכרו השיטות שבשימוש הפעילים. במרבית הכתבות (20) מתוארות שיטות המתמקדות ברשתות החברתיות כקריאת וכתיבת מידע, שיתוף תיאוריות, תמונות ועדויות, הוספת והסרת משתמשים, ואלימות מקוונת כלפי אנשי חוק וכלפי חברותיה של תאיר. ב-9 מהכתבות יש אזכור של פעילויות באינטרנט מחוץ לפייסבוק, למשל איסוף כספים. ב-13 מהכתבות, מוזכרת גם פעילות רחבה מחוץ לאינטרנט: הדפסת חולצות, פניה לנשיא המדינה, הפגנות ועוד.

מאפייני הסיקור של מחאה מקוונת: ממצאים נוספים

הסתמכות על מקורות מידע רשמיים?

ב-29 מהכתבות במדגם רואיינו אנשים הקשורים לפרשה בצורה מסוימת. רובם הגדול הם מנהלים ופעילים מרכזיים בקבוצות. ב-12 כתבות צוטטו מנהלי קבוצות; בשמונה כתבות צוטטו בני משפחת זדורוב. בשמונה כתבות צוטטו בני משפחת ראדה. בשלוש כתבות בלבד צוטטו גורמים מהפרקליטות (עו"ד שילה ענבר ועו"ד שי ניצן, פרקליט המדינה). בניגוד לניבוי של פרדיגמת המחאה, יש ייצוג יתר משמעותי מאוד של פעילים ומרואיינים אחרים שמצדדים בזדורוב, על פני נושאי תפקידים רשמיים. עניין זה חשוב מכיוון שהוא מעיד שדברי מובילי הפעילות "נלקחים ברצינות" וזוכים ללגיטימציה. טיעוניהם מוצגים במילותיהם ולא באמצעות מילים של אחרים, בוודאי לא של מי שחושב הפוך מהם.

כיסוי נגרר ולא יזום

הקטגוריה האחרונה נוגעת ליכולת השליטה של הפעילים על סדר היום התקשורתי. מצאתי שכמו בעבר, שליטת הפעילים על סדר היום התקשורתי מוגבלת. הדבר מתבטא בשני אופנים. ראשית, הכתבות שהתייחסו לפעילות למען צדק לזדורוב עסקו, רובן ככולן, באירועים שהתרחשו בעולם שמחוץ לקבוצות, כמו מתן פסק הדין בבית המשפט העליון. לא היתה ולו כתבה אחת שמתייחסת, למשל, לתגליות של הפעילים.

שנית, היעדר יכולתם של הפעילים להעלות נושאים לסדר היום בולטת לעומת קיום יכולת זאת בקרב הממסד. למשל, בינואר 2016 העלתה הפרקליטות מסמך הנוגע לטיעונים שעולים ברשתות החברתיות. בהמשך לכך, מיהרו הפעילים ויצרו מסמך תגובה המתייחס לכל נקודה שעולה במסמך המקורי. בעוד שהמסמך המקורי של הפרקליטות כוסה במספר כתבות, הרי שמסמך התגובה של הפעילים לא כוסה ולו בכתבה אחת.

למסמך התגובה המלא של הפעילים

מהנאמר עולה שלממסד קיימת היכולת להעלות נושאים לסדר היום באופן יזום. לעומת זאת, בידי הפעילים לא קיימים אותם המשאבים, הקשרים והיכולות. לכן, כשגופי ממסד כמו המשטרה והפרקליטות מעוניינים לעלות לסדר היום נושא שקשור לפעילות למען זדורוב (ומן הסתם, במרבית המקרים כיסוי המחאה בכתבות שיעלו יהיה שלילי), הרי שביכולתם לעשות כן. כשהפעילים מעוניינים להעלות לסדר היום נושאים הקשורים לפעילותם, הרי שבמרבית המקרים סביר שלא יצליחו לעשות כן.

דיון וסיכום

מחקר רב מראה שהתקשורת הממוסדת נוטה לדווח על מחאות המאתגרות את הסטטוס-קוו תוך שימוש ב"פרדיגמת המחאה": פעולות המאתגרות את הסטטוס קוו מיוצגות לעיתים קרובות באופן שלילי; לרוב, המסגור הוא אפיזודי ולא תמטי, כלומר מתמקד באנשים ובאירועים, על חשבון דיון מעמיק בסיבות המאבק, שיטותיו ומטרותיו; הכיסוי במדיה מרבה להסתמך על מקורות מידע רשמיים, אשר נוטים להתייחס לאירועים מנקודות מבט ממסדית. כמו כן, ייצוג המחאה הוא לרוב נגרר ולא יזום. כלומר, בדרך כלל למוחים תהיה יכולת פחותה לייצור סדר יום- לעומת גופי הממסד.

עם זאת, המחקר גם מראה שמאז תחילת שנות ה-2000 אופן הכיסוי של מחאות משתנה לעומת העבר: המסגור חיובי יותר, הכיסוי מכיל דיון מעמיק יותר בסיבות, שיטות ומטרות המחאה, והוא מתבסס פחות על מקורות מידע מוסדיים.

המחקר מוסיף לספרות אודות כיסוי של מחאות בתקשורת ומתמקד במחאה למען צדק לרומן זדורוב: מחאה ארוכת שנים שעיקרה ברשתות החברתיות אבל יש לה גם היבטים לא-מקוונים, שהיא משמעותית בהקשר של היקף המחאה, הנושא וזהות המשתתפים בשיח במסגרתה, ולה השפעות רבות ומשמעותיות. המחקר מתייחד גם בהיבטים הרבים של "פרדיגמת המחאה" שהוא בודק, ובשיטות המחקר הרבות שלו- ניתוחי תכנים עיתונאיים, לצד מחקר נטנוגרפי. מכלל הסיבות הללו הפעילות למען זדורוב מהווה מקרה מרתק לבחינת המאפיינים, ההשפעות והסיקור של מחאות, ולבחינת ההיבטים של "פרדיגמת המחאה" שעדיין תקפים, ואלו שתקפים פחות.

כיצד מיוצגת המחאה למען צדק לזדורוב בתקשורת המרכזית? כדי לבדוק זאת, ניתחתי את 64 הכתבות שהתייחסו למחאה במשך שלוש שנים- מפברואר 2014 (מעט לפני פסיקת בית המשפט המחוזי בהליך המשלים), ועד פברואר 2017, תקופה אשר במהלכה חל גידול משמעותי בהיקף הפעילות ברשתות החברתיות הקוראת לצדק לזדורוב. ניתוחי התוכן נתמכים במחקר נטנוגרפי של הפעילות ברשתות החברתיות עבור צדק לזדורוב.

מהניתוח עולות מספר תובנות:

1. ייצוג המחאה מעורב. בהיבט השלילי, מכתבות רבות עולה שהפעילות מבוססת לעיתים על תוכן לא מדויק, שמקורותיו שנויים במחלוקת. ושיכולת ניתוח המידע בידי הפעילים מוגבלת. כתבות מסוימות מתארות את הקבוצות ברשתות החברתיות ככת או כצבא, וטוענות שהן מעודדות השטחת היררכיות ממסדיות וזילות מוסדות העוסקים בעשיית צדק. בהיבט החיובי, כתבות רבות מדגישות את המסירות והמוטיבציה של המוחים, ואת היכרותם עם חומרי החקירה ויכולתם להגיע למסקנות על בסיסם. אחוז הכתבות שמייצגות את הפעילות באופן חיובי גבוה יותר בכתבות ארוכות מאשר בכתבות קצרות.
2. בניגוד לניבוי של פרדיגמת המחאה, ייצוג הפעילות הוא ברובו תימטי ולא אפיזודי. חלק ניכר מהכתבות כוללות התיחסות לסיבות לפעילות ולשיטות אותה היא מיישמת.
3. שוב בניגוד לניבויי פרדיגמת המחאה, רובם הגדול של המרואיינים בכתבות הם מנהלים ופעילים מרכזיים, ולא אנשי ממסד.
4. ועדיין, לממסד קיימת היכולת להעלות נושאים לסדר היום באופן יזום. לעומת זאת, בידי הפעילים לא קיימים אותם המשאבים, הקשרים והיכולות. לכן, כשהפעילים מעוניינים להעלות נושאים לסדר היום, הרי שבמרבית המקרים סביר שלא יצליחו לעשות כן.

הערות שוליים:

1. [1] נטנוגרפיה (Netnography) הינה דיסיפלינה שנהגתה ע"י חוקר הרשת רוברט קוזינץ (Robert V. Kozinets) בספרו החלוצי Netnography: Doing Ethnographic Research Online אותו פרסם בשנת 2010  (Sage Publication). הנטנוגרפיה- היינו, האתנוגרפיה של הרשת, הינה תחום מחקר איכותני ומתודולוגיה נפוצה לחקר, ניתוח ומיפוי אינטרקאציות חברתיות במרחב הדיגיטלי.
2. [2] לנסקי, נעמה. (2016, 1 ינו'). גורמים בעלי עוצמה רוצים להחליש את הפרקליטות כדי שלא נוכל לגעת בהם. ישראל היום.
3. [3] בריינר, יהושע. (2016, 1 ינו'). בזמן שאולמרט מתלבט: קמפיין הצללים לחנינת קצב צובר תאוצה. וואלה!.
4. [4] ארליך, יפעת. (2015, 26 דצמ'). רומן בלי גבול. ידיעות אחרונות.
5. [5] שטרסלר, נחמיה. (2016, 8 ינו'). מדינת קונספירציה. הארץ.
6. [6] בן נר, יצחק. (2016, 13 אפר'). ארץ השקד: הדרך של שרת המשפטים מסכנת את הדמוקרטיה הישראלית. מעריב.
7. [7] בריינר, יהושע. (2016, 1 ינו'). בזמן שאולמרט מתלבט: קמפיין הצללים לחנינת קצב צובר תאוצה. וואלה! חדשות. 
8. [8] אלטמן, יאיר, ברנר, דני, וסויסה, ערן. (2016, 6 יול'). אולי עכשיו "צבא זדורוב" ישתכנע?. ישראל היום.
9. [9] מידן, ענת. (2015, 24 דצמ'). "כשממציאים קונספירציה וקוראים לי רוצחת אני צריכה לחיות. לא מגיע לי שיקראו לי ככה". ידיעות אחרונות.
10. [10] שור, אלקנה. (2016, 30 ספט'). כיכר העיר. מקור ראשון.
11. [11] חוטר, נטע. (2016, 31 מרץ). עזבו נסתדר לבד: איך קשורים "צל של אמת", החייל שירה במחבל וביטול מתווה הגז?. Mako.
12. [12] קראוס, יאיר. (2014, 9 מרץ). האנשים שמאמינים שרומן זדורוב חף מפשע. Nrg.
13. [13] גינת, גלי. (2016, 4 אפר'). דעה: פרקליט המדינה חושב בטעות שהוא מבקר טלוויזיה. וואלה!.

מקורות

1. איפרגן, ש. (2014, 27 פבר'). החקירות היקרות בתולדות משטרת ישראל. מאקו.
2. גרוסמן, נ', ולב-און, א'. (2022). מושבעי הרשתות החברתיות: פעילות מבוססת מדיה חברתית ומעורבות בפרשיות משפטיות. שערי משפט, 10, 128-95.
3. לב-און, א'. (2015). ניו מדיה ואקטיביזם: המחאה החברתית של שנת 2011 כמקרה בוחן. מגזין ברשת.
4. לב-און, א. (2019). מחאה מקומית: סיקור המחאה החברתית של קיץ 2011 במקומונים הישראליים. מסגרות מדיה, 18, 50-29.
5. לב-און, א. (2020). מספר הערות אודות המאפיינים והתוצאות של הדמוקרטיזציה של השיח הציבורי על משפט וצדק: הפעילות למען צדק לרומן זדורוב כמקרה בוחן. המשפט, 25, 224-187.
6. לב-און, א. (2023). רצח תאיר ראדה ופרשת רומן זדורוב: ממסד, צדק, אזרחים ורשתות חברתיות. ידיעות ספרים.
7. Baylor, T. (1996). Media framing of movement protest: The case of the American Indian protest. The Social Science Journal, 33(3), 241-255.
8. Bennett, W.L. (1990). Toward a theory of press-state relations in the United States. Journal of Communication, 40(2), 103–125.
9. Boyle, M. P., McLeod, D. M., & Armstrong, C. L. (2012). Adherence to the Protest Paradigm: The Influence of Protest Goals and Tactics on News Coverage in U.S. and International Newspapers. The International Journal of Press/Politics, 17(2), 127–144.
10. Boyle, M.P., McCluskey, M.R., Devanathan, N. (2004). The influence of level of deviance and protest type on coverage of social protest in Wisconsin from 1960 to 1999. Mass Communication & Society, 7(1), 43–60.
11. Chan, J.M., & Lee, C.C. (1984). The journalistic paradigm on civil protests: A case study of Hong Kong. In A. Arno & W. Dissanayake (eds.), The News Media in National and International Conflict (pp. 183-202).
12. Corrigall-Brown C., & Wilkes R., (2012). Picturing protest: The visual framing of collective action by first nations. American Behavioral Scientist, 56(2), 223–243.
13. Dardis, F. E. (2006). Marginalization devices in U.S. press coverage of Iraq war protest: A Content Analysis. Mass Communication & Society, 9(2), 117–135.
14. DeLuca, K., Lawson, S., & Sun, Y. (2012). Occupy Wall Street on the public screens of media: The many framings of the birth of a protest movement. Communication Culture & Critique, 5(4), 483–509.
15. Dumitrica, D., & Bakardjieva, M. (2018). The personalization of engagement: The symbolic construction of social media and grassroots mobilization in Canadian newspapers. Media, Culture & Society, 40(6), 817-837.
16. Entman, R. & Rojecki, A. (1993). Freezing out the public: Elite and media framing of the U.S. antinuclear movement. Political Communication, 10(2), 155-173.
17. Gans H.J. (1979). Deciding what’s News: A Study of CBS Evening News, NBC Nightly News, Newsweek, and Time. Evanston, IL: Northwestern University Press.
18. Harlow, S., Salaverría, R., Kilgo, D. K., & García-Perdomo, V. (2017). Protest paradigm in multimedia: Social media sharing of coverage about the crime of Ayotzinapa, Mexico. Journal of Communication, 67(3), 328-349.
19. Kozinets, R. V. (2010). Netnography: Doing Ethnographic Research Online. London: Sage.
20. Lev-On, A., and Steinfeld, N. (2020). "Objection, your honor": Use of social media by civilians to challenge the criminal justice system. Social Science Computer Review, 38(3), 315-333.
21. Lev-On, A. (2022). Polarization of deliberative and participatory activists in social media. Media and Communication, 10(4), 56-65.
22. McLeod, D., & Hertog, J. (1999). Social control, social change and the mass media's role in the regulation of protest groups. In D. Demers & K. Viswanath (eds.), Mass media, Social Control and Social Change (pp. 305-330). Ames, IA: Iowa State University Press.
23. Rageh, A., & Melewar, T. C. (2013). Using netnography research method to reveal the underlying dimensions of the customer/tourist experience. Qualitative Market Research: An International Journal, 16(2), 126-149.‏
24. Reul, R., Paulussen, S., Raeijmaekers, D., van der Steen, L., & Maeseele, P. (2018). Professional journalistic routines and the protest paradigm: The Big Potato Swap in traditional and alternative media. Journalism, 19(7), 899–916.
25. Shultziner, D., & Shoshan, A. (2018). A journalists’ protest? Personal identification and journalistic activism in the Israel social justice protest movement. The International Journal of Press/Politics, 23(1), 44-69.
26. Sigal L.V. (1973). Reporters and Officials: The Organization and Politics of Newsmaking. Lexington, Mass.: D. C. Heath.
27. Smith, J., McCarthy, J., McPhail, C. (2001). From protest to agenda building: Description bias in media coverage of protest events in Washington, DC. Social Forces, 79(4), 1397-1423.
28. Weaver, D. A., & Scacco, J. M. (2013). Revisiting the protest paradigm: The Tea Party as filtered through prime-time cable news. The International Journal of Press/Politics, 18(1), 61–84.

מאמרים נוספים של אזי לב-און שראו אור בכתב העת:

• של מי הסטטוס הזה בכלל? דפוסי שימוש של חברי כנסת ועוזריהם הפרלמנטריים ברשתות החברתיות (2016)
• הרשת הלא חברתית? מסגור פייסבוק בעיתונות המרכזית במבצע צוק איתן (2016)
• ניו מדיה ואקטיביזם: המחאה החברתית של שנת 2011 כמקרה בוחן (2015)
• מכשולים ביצירת קשרים ואמון בקהילות מקוונות (2015)
• "תנו לי לדבר עם אנשים, לא עם מחשבים": מכשולים ביצירת קשרים ואמון בקהילות מקוונות (2014)