התובע טען כי הנתבעת שלחה פרסומות לכתובת הדוא"ל שלו, ללא הסכמתו, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. עוד טען התובע כי שורת הנושא לא כללה את המילה "פרסומת". התובע נמנע מללחוץ על לחצן ההסרה, מחשש כי הדבר יעיד כי כתובתו פעילה. הנתבעת לא הכחישה את המשלוח, אך טענה כי ההודעות אינן מהוות "דבר פרסומת", כי אם תוכן אינפורמטיבי והזמנה לערב חוויתי; כי התובע צריך היה למסור את כתובתו לאחד מנציגי הנתבעת על-מנת שיישלח אליו דיוור, וכן כי התובע נמנע מלהסיר עצמו.
נפסק
יש לדחות את טענת הנתבעת כי ההודעות אינן מהוות "דבר פרסומת". אין להדיר ממסגרת החוק הודעות שמטרתן להגיע לתודעת הלקוח, לשמר את הלקוח וליידע אותו על שירותים נוספים שהנתבעת מציעה. חזקה כי הנתבעת לא הייתה טורחת לשגר הודעות כה רבות ומגוונות אם לא הייתה גלומה בכך תועלת כלכלית עבורה. הנתבעת אינה אוחזת בהסכמה כתובה של התובע למשלוח דיוור פרסומי. הנתבעת לא המציאה לביהמ"ש ראיה או אישור כלשהו בכתב שהתובע הסכים במפורש מראש לקבל דבר פרסומת (ואף לא הקלטה של השיחה עם התובע). אין די בצילומי מסך ממערכות הנתבעת כדי להסיק הסכמה של התובע ואף אין די בהצהרת נציגיה בדבר ההקפדה על יישום הוראות החוק. אין לחייב את הנתבעת בפיצוי המקסימלי הקבוע בחוק. יש לקחת בחשבון כי הנתבעת לא כתבה כי מדובר ב"פרסומת", אך מאידך כן אפשרה הסרה. יש אף לקחת בחשבון כי הנתבעת הסירה את התובע מרשימת התפוצה מרגע שנודע לה כי אינו מעוניין בכך ועוד קודם להגשת התביעה. אף שהתובע אינו מחויב לפנות לנתבעת בבקשת הסרה, הרי שהימנעותו מלפנות לנתבעת מוקדם יותר, בכל דרך הנוחה לו, הינה שיקול רלבנטי לקביעת הפיצוי. בשים לב לכך כי מדובר ב-8 הודעות ללא תוכן פוגעני, הנתבעת תשלם לתובע 5,000 ש"ח וכן הוצאות משפט בסך 750 ש"ח.
