התובע הוא לקוח שירותי האינטרנט של הנתבעת. לטענתו, הנתבעת הפרה את הוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982, עת שלחה לו 10 דברי פרסומת בדוא"ל. דברי הפרסומת נשלחו לתובע כחלק מחשבוניות עסקיות ביחס לחשבון התובע אצל הנתבעת.
נפסק
דין התביעה להידחות. התובע, במסגרת יחסיו החוזיים עם הנתבעת, הסכים לקבל חשבוניות בדוא"ל. הוא גם לא התלונן על כך שיש דברי פרסומת של שירותי הנתבעת שהם חלק אינטגרלי של החשבונות. דברי הפרסומת דנים בשירותי הנתבעת בלבד. המסקנה היא שהתובע נתן הסכמה לקבלת דברי הפרסומת, החוסמת באופן מוחלט את דרכו להגשת התביעה. התביעה הוגשה בחוסר תום לב: א. התובע יכול היה להודיע שאינו רוצה לקבל חשבוניות בדרך זו ולהפסיק לקבל את דברי הפרסומת. במקום זאת ישב בשקט מספר רב של חודשים על-מנת לבנות את התיק; ב. הטענה שיש הטעיה בדרך משלוח החשבונית אינה משכנעת; ג. התובע עתר לקנסות גבוהים ללא כל נימוק משכנע; ד. התובע עתר לפיצוי מרבי עבור כל פרסום. גם אם היה מדובר בהפרת החוק, היה נכון להטיל פיצוי סמלי בלבד בנסיבות העניין. אם הייתה כאן הפרה של החוק היא הייתה מינורית ביותר, שאינה מצדיקה את צעקת התובע. התובע ישלם את הוצאות הנתבעת בסך 1,500 ש"ח.
