התובעת טענה כי הנתבעת, חברה העוסקת בנדל"ן, שלחה לה שמונה דברי פרסומת העוסקים בפרויקט נדל"ני, ללא הסכמתה ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. הנתבעת טענה כי התובעת הייתה מעוניינת בפרסומים, שכן נרשמה באתר הנתבעת ונתנה את הסכמתה.
נפסק
משעה שהתובעת גלשה באתר הנתבעת וסימנה "וי", היא קיבלה על עצמה את תקנון הנתבעת הכולל בתוכו דיווחי פרסום. גרסתו של עד הנתבעת כי לא קיבל כל בקשת הסרה לא נסתרה. נראה כי התנהלות התובעת במקרה זה חסרת תום לב, שכן בכל פרסום יש אפשרות קלה מאוד להסיר את השם מרשימת הדיוור והתובעת לא הסירה את שמה בצורה זו. התובעת טענה כי לא לחצה על כפתור ההסרה משום שחששה מווירוסים, אך הסבר זה אינו ממצה שכן אם הייתה מפחדת גם לא הייתה מכניסה את פרטיה האישיים מלכתחילה. התובעת אף הייתה יכולה להתקשר לחברה ולבקש את הסרתה. אין לשום אדם אינטרס להיות חשוף לתביעה ולהטריד בכוונה את לקוחותיו או לקוחותיו הפוטנציאליים. נראה כי הנתבעת פעלה לפי דין בהתאם לבקשת התובעת למידע אודות רכישת בתים וכי לא הייתה כוונת המחוקק לחייב אנשים מסוגם של הנתבעים לשלם פיצויים לתובעת. הנתבעת אינה חברה שמפיצה הודעות ספאם, אלא שלחה אל התובעת מידע כפי שהתבקשה. הודעות אלה אינן מהוות הודעות פרסומת, אלא מידע. התביעה נדחתה. התובעת תישא בהוצאות הנתבעים בסך 1,000 ש"ח.
