ביום 6.3.2017 ניתן פס"ד בו נקבע כי התובעת הוכיחה שהנתבעת שלחה אליה 26 הודעות פרסומת, ללא הסכמתה, ובניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982. בפסק-הדין נקבע כי הנתבעת תפצה את התובעת ב-10,400 ש"ח יחד עם הוצאות בסך 600 ש"ח. הנתבעת הגישה בקשת רשות ערעור על פסק-הדין [רת"ק 46389-03-17] וטענה כי איתרה מסמך שנחתם על-ידי התובעת, במסגרתו ניתנה הסכמתה לקבלת דיוור פרסומי. ביהמ"ש המחוזי קיבל את הבקשה להוספת הראיה החדשה, ביטל את פסק-הדין מיום 6.3.2017, והורה על החזרת הדיון לביהמ"ש, על-מנת שיבחן האם התובעת היא זו שחתומה על ההסכמה לקבלת דברי פרסומת. לפי הסכמת הצדדים מינה ביהמ"ש מומחה להשוואת כתב יד.
נפסק
מסקנתו של המומחה היתה כי "קרוב לוודאי שכתב המחלוקת וחתימת המחלוקת לא נכתבו ע"י כותבת הדוגמאות". הצדדים הסכימו כי חוות דעת המומחה תכריע בשאלה המקצועית. במאזן הסתברויות, החתימה על-גבי המסמך שהציגה הנתבעת אינה חתימתה של התובעת. לפיכך, הקביעות מפסק-הדין הקודם נותרו בעינן. הנתבעת תישא בהוצאות התובעת בסך 3,600 ש"ח.
