סקירת עומק מטעם איגוד האינטרנט הישראלי על המודל האמריקני לאסדרת האחריות של פלטפורמות ושירותים מקוונים לתוכן מזיק או פעילות בלתי חוקית שמתבצעת באמצעותן. הסקירה בוחנת את הרגולציה הקיימת, מציגה את יתרונותיה וחסרונותיה וכוללת עדכונים שוטפים על ההליכים המשפטיים המתנהלים בעניין זה בבית המשפט העליון של ארצות הברית.
מבוא
סעיף 230 לחוק הגינות התקשורת האמריקאית (Communication Decency Act) משנת 1996, קובע את העיקרון הבא:
"ספק שירות מחשב אינטראקטיבי לא ייחשב כ-מפרסם או דובר האחראי למידע או תוכן שמופץ על ידי גורם אחר."
משמעות הוראה זו בחוק, היא שאתרי אינטרנט, בלוגים, רשתות חברתיות וכל שירות אינטרנטי שמאחסן או מפיץ תוכן מבוסס-משתמשים יהיו חסינים מאחריות לנזקים או פגיעות שנגרמו כתוצאה מפעילות המשתמשים בהן. לדוגמא, רשתות חברתיות אינן אחראיות לתוכן מסוג לשון הרע או פגיעה בפרטיות שמפורסם בפלטפורמה שלהן על ידי משתמשים.
הוראה זו נחשבת בקרב קהילת האינטרנט כמרכיב חיוני בהתפתחות האינטרנט וטכנולוגיות המידע המגוונות הפועלות על גביה. ללא "פטור" מאחריות לתוכן משתמשים, כפי שקובע סעיף 230, לא היה מתאפשר שימוש חינמי וגלובלי בפלטפורמות תוכן כגון YouTube, Facebook או Gmail. אם שירותי אינטרנט אחראיים לתוכן שמועבר על ידי משתמשים בהם, סביר להניח שספקיות אינטרנט יחסמו גישה לאתרים כדי להימנע מהאחריות לתוכן באתרים אלו, אתרי חדשות יבטלו את האפשרות להגיב לכתבות, ורשתות חברתיות יבצעו סינון כבד ולא יאפשרו פרסום של כל תוכן אשר עשוי להיתפס כבעייתי, תוך פגיעה בחופש הביטוי והיכולת להפיץ ולקבל מידע.
חשיבה מחודשת על גבולות האחריות של פלטפורמות מרכזיות
סעיף 230 אמנם מספק לשירותי תיווך אינטרנטיים את חופש הפעולה הדרוש לצורך שמירה על חופש הביטוי אך המחוקק האמריקאי הבין כי קיים גבול לחופש פעולה זה. בשנת 2017, בעקבות שתי הצעות חוק, תוקן סעיף 230 כך שהפטור מאחריות של שירותי תיווך לא יהיה קיים כאשר ימצא שהם מקלים ביודעין או תומכים בסחר במין. תיקון זה עורר ביקרות רבה בטענה שהוא אינו חוקתי עקב העובדה שהוא מצנזר באופן נרחב את האינטרנט ופוגע בעובדי מין ואחרים בכך שהוא מצנן את יכולתם להתבטא, לארגן ולגשת למידע באינטרנט.
בשנים האחרונות, עולות קריאות רבות נוספות לבצע עדכון רחב יותר של סעיף 230. קריאות אלה מבוססות על הטענה כי הפטור מאחריות שמעניק סעיף 230 לשירותי התיווך מוביל לכך שהם אינם מתאמצים להתמודד ולטפל בתוכן פוגעני או בלתי חוקי. השיח הציבורי הביקורתי הגובר אשר רואה בשירותי תיווך אינטרנטיים כגורמים המאפשרים ואף תורמים לקיטוב הציבורי, הוביל לכך שגם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן קרא לבצע רפורמה בסעיף.
הליכים עקרוניים שיידונו לראשונה בבית המשפט העליון האמריקני
קריאות לבחינה מחודשת של היקף ההגנה הרחבה שמעניק סעיף 230 לשירותי אינטרנט נשמעו בשנים האחרונות גם במסגרת אמירות אגב בפסקי הדין של בית המשפט העליון האמריקני, בעיקר מפי השופט תומס, כי הסעיף מספק הגנה רחבה מדי והעמדה לפיה תפקידן המשמעותי של רשתות חברתיות דורש שהן יהיו כפופות לרגולציה דומה לזה שמוטלת על תשתיות תקשורת כגון טלפוניה. עמדה זו צפויה לזכות בהכרעה בחודשים הקרובים, לאחר שבית המשפט העליון בחר בשנה הקרובה בשני תיקים אשר דנים באופן מפורש בהיקפו של סעיף 230.
הדיון הצפוי בבית המשפט העליון האמריקני, יתמקד בשאלה האם ניתן לתבוע רשת חברתית או שירות תיווך אינטרנטי על כך שאירחו והמליצו על תוכן המעודד טרור. תיקים אלה יסמלו את המבחן הישיר הראשון בבית המשפט העליון לפטור מהאחריות הנרחב לו זוכות פלטפורמות אינטרנטיות מתוקף סעיף 230 וההחלטה בתיקים אלה, עשויה לשנות באופן מהותי את הדרך בה רשתות חברתיות פועלות.
בתיק הראשון, Gonzalez v Google, משפחתה של אזרחית אמריקאית אשר נרצחה בפיגוע של ארגון דאע"ש בפריז ב2015, טוענת כי יוטיוב, חברת בת של גוגל, הפרה את הוראות חוק המלחמה בטרור האמריקאי (Anti-Terrorism Act) בכך שהמליצה למשתמשים על סרטונים של ארגון הטרור. בתיק השני, Twitter Inc. v. Taamneh, משפחתו של אזרח ירדני אשר נרצח בפיגוע של ארגון דאע"ש באיסטנבול תבעה את חברות טוויטר, גוגל ופייסבוק בטענה דומה לזו שהועלתה על ידי משפחת גונזאלז. ב-Taamneh, בית המשפט הפדרלי לערעורים קיבל את עמדת בית המשפט הראשון וקבע כי ניתן לראות ברשתות החברתיות כאחראיות. מנגד, במקרה של Gonzalez, בית המשפט הראשוני ובית המשפט הפדרלי לערעורים קבעו כי לחברות עומד פטור מאחריות מתוקף סעיף 230 לכל תוכן אשר מפורסם על ידי צדדים שלישיים.
לפי משפחות הנרצחים, הפלטפורמות תמכו באופן ברור בארגון המוכרז כארגון טרור בכך שאפשרו לארגון להשתמש בשירותיהן, בכך שהרוויחו כסף מהתוכן שלו דרך הצבת פרסומות ממוקדות ובכך שאפשרו לו להרוויח כסף מהתוכן המדובר. החברות טענו מנגד כי סעיף 230 מגן עליהן מכלל הטענות שהועלו על ידי התובעים. כתגובה, ב-Gonzalez, המשפחה טענה שהעובדה ש- YouTube הציבה מודעות ממוקדות וביצעה המלצה אלגוריתמית של סרטונים הופכת את הפלטפורמה משירות מחשב אינטראקטיבי (ICS) לספק תוכן מידע (ICP), מה שמבטל את החסינות של הפלטפורמה שנובעת מסעיף 230. הם מפנים להגדרה של ICP בסעיף 230 שם הוא מוגדר ככל "אדם או ישות שאחראים, כולו או חלקו, ליצירה או פיתוח של מידע המסופק דרך האינטרנט".
אזהרות מפני פגיעה בחופש הביטוי
ארגון החזית האלקטרונית (EFF- Electronic Frontier Foundation) מזהיר כי להחלטת בית המשפט העליון במקרים אלה עלולה להיות השפעה דרמטית על הזכות לחופש הביטוי ברשת. הארגון טוען כי לרשתות חברתיות עומדת הזכות לבצע החלטות עריכתיות הנוגעות למיקום והנגשת תוכן בדיוק כפי שזכות זו עומדת לעיתונים. לפי הארגון, זכות זו, אשר מוגנת בתיקון הראשון לחוקה האמריקאית, מאפשרת לגופים המנגישים תוכן לקבוע לאן להפנות קוראים. הארגון טוען כי הטלת אחריות על הרשתות במקרים שהן ממליצות על תוכן פסול תוביל לצנזורה רצינית שכן אין ביכולתן לבדוק שכל תוכן עליו הן ממליצות הינו תוכן ראוי ועל כן הן יעדיפו להשתמש במסננים אוטומטים אשר נוטים לטעות ולצנזר תוכן ראוי. בנוסף, כדי להימנע מאחריות משפטית, רשתות חברתיות עלולות להפסיק באופן כללי את השימוש בהמלצות מה שיוביל לשינוי דרמטי בדרך הפעולה רשתות חברתיות כפי שאנחנו מכירים אותן.
מנגד, Knight First Amendment Institute באוניברסיטת קולומביה מציג את העמדה לפיה רגולציה על הרשתות החברתיות דווקא תקדם את הזכות לחופש ביטוי ברשת. נטען כי מאחר ותכליתו של חופש הביטוי היא לאפשר דיון ציבורי, חייבת לכל הפחות להיות דרך ליידע את הציבור מה החוקים שהתוכן ברשתות החברתיות כפוף אליהם. ללא ידיעת החוקים, אין לציבור דרך לבקרן. בנוסף, ברור כי להחלטות ודרכי הפעולה של הרשתות החברתיות יש השלכות אדירות על זרימת המידע במרשתת, ולכן הכפפה שלהן לרגולציה ואחריות הכרחית על מנת שהציבור, והמחוקקים בפרט, יוכלו להבין את השפעתן על אינטרסים ציבוריים.
פסיקת בית המשפט העליון
ב-18.05.2023, פסק בית המשפט העליון האמריקאי בעניין Twitter v. Taamneh. הפסיקה עסקה אך ורק באחריות רשתות חברתיות למעשי טרור או תמיכה במעשי טרור, במקרים בהם הן מאפשרות העלאת תוכן תומך טרור לפלטפורמה שלהן. האחריות נסקרה בהתאם לדיני העונשין והנזיקין הסטנדרטיים כפי שהם באים לידי ביטוי ב-Anti-Terrorism Act, ובית המשפט בחן רק את השאלה האם טוויטר אכן סייעה לטרור. במקרה הזה, נקבע שעל מנת לבסס סיוע אין די בידיעה של המעשה, אלא בעזרה או תמיכה בו, והתובעים לא הוכיחו בהיבט העובדתי שטוויטר עזרה לקידום פיגועי טרור. בניגוד לציפיות, פסק הדין לא התייחס כלל לסוגיות העולות ממנו ביחס ל-Section 230 ונמנע מלעסוק בשאלה האם פרסומים כאלו עלולים לשלול מהפלטפורמות את הפטור שניתן להן בחוק.
ביחס ל-Gonzales v. Google, בית המשפט החליט להחזיר את הדיון לבית הדין לערעורים, והנחה אותו לפסוק בתיק בהתאם לעובדותיו הפרטניות בראי ההחלטה ב-Twitter v. Taamneh.
פסק דין Twitter v Taamneh
החלטה Gonzales v Google
