ביום 17/05/2026 פורסם להערות הציבור תזכיר חוק שירותי תשלום (תיקון), התשפ״ו–2026. תזכיר החוק מוצע לעגן באופן מפורש את הסמכות של נותני שירותי התשלום לשתף ביניהם במידע כאמור, ולקבוע את התנאים והדרישות ביחס לשיתוף במידע.
הרקע לתיקון המוצע הינו חוק שירותי תשלום, התשע״ט–2019. חוק זה מסדיר את מערכת היחסים המשפטית בין נותני שירותי תשלום לבין לקוחותיהם בכל הנוגע למתן שירותי תשלום ולשימוש באמצעי תשלום. החוק קובע, בין היתר, הוראות לעניין חוזה שירותי תשלום, חובות גילוי ומסירת מידע, ביצוע פעולות תשלום, שימוש באמצעי תשלום, וכן אחריות במקרים של שימוש לרעה באמצעי תשלום. בכך, החוק משמש מסגרת צרכנית מרכזית להסדרת פעילותם של גופים המספקים שירותי תשלום, ובהם בנקים, חברות כרטיסי אשראי וגופים פיננסיים נוספים.
בתזכיר החוק הנוכחי מוצע להוסיף לחוק שירותי תשלום-התשע״ט-2019, סעיף חדש: סעיף 24א, שיסדיר העברת מידע בין נותני שירותי תשלום ביחס למקרים של מרמה, הונאה או שימוש לרעה באמצעי תשלום. מטרת ההסדר היא להתמודד עם תופעה רחבה של הונאות פיננסיות, ובהן התחזות לבנקים, לחברות אשראי, לבתי עסק או לגורמים שלטוניים, הודעות פישינג, השתלטות על טלפונים ניידים, ניוד מספרים ושיטות נוספות לקבלת פרטי תשלום או ביצוע פעולות ללא הרשאה.
בדברי ההסבר לתזכיר מודגש כי הרקע להצעה הוא העלייה בהיקף ההונאות הפיננסיות ובתחכום שלהן. לפי הנתונים המובאים בתזכיר, בשנת 2023 בוצעו הונאות בהיקף של כ־85 מיליון ש״ח, ובשנת 2024 היקף ההונאות עלה לכ־120 מיליון ש״ח. במקביל, נמנעו הונאות בהיקפים גבוהים בהרבה, כ־600 מיליון ש״ח בשנת 2023 וכ־1.2 מיליארד ש״ח בשנת 2024, נתון שממחיש את החשיבות שמייחסים הגופים הפיננסיים לכלים מוקדמים לזיהוי ומניעה.
בהקשר זה, בעיית ההונאות הפיננסיות במרחב המקוון בישראל הודגשה גם במחקר איגוד האינטרנט הישראלי, ״העוקץ האלגוריתמי״, שפורסם במאי 2025, ובו תואר השימוש הגובר ברשתות חברתיות, במודעות ממומנות ובכלי בינה מלאכותית ודיפ־פייק להפצת הונאות פיננסיות המותאמות לקהלי יעד בישראל.
בדברי ההסבר לתזכיר צוין כי ההצעה מבוססת, בין היתר, על העיקרון לפיו להגביר את אחריותם של נותני שירותי התשלום למניעת הונאות, יש לאפשר לבעלי העניין הרלוונטיים כלים ומסגרת אסדרתית לעשות זאת. אחד הכלים המרכזיים הוא האפשרות לשתף מידע בין בנקים, חברות אשראי וגופים פיננסיים נוספים, כך שגוף אחד יוכל ללמוד על דפוסי הונאה שזוהו אצל גוף אחר.
מאגר מידע משותף לגופים פיננסיים מפוקחים
סעיף 24א(א) המוצע מסמיך את שר המשפטים, בהתייעצות עם נגיד בנק ישראל, ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת, להתקין תקנות בעניין הקמה וניהול של מאגר מידע ייעודי. המאגר נועד לשמש לצורך זיהוי, ניטור, מניעה וטיפול במקרים של מרמה, הונאה או שימוש לרעה באמצעי תשלום, לרבות במקרים שבהם קיים חשש סביר למרמה, הונאה או שימוש לרעה.
סעיף (א) הוא הסעיף המרכזי שמקים את המסגרת המשפטית לשיתוף המידע, אך בפועל הוא משאיר את הפרטים המעשיים להסדרה בתקנות.
סעיף (ב) מגדיר מי יוכל להשתתף במנגנון השיתוף. לפי התזכיר, מדובר רק ב״נותני שירותי תשלום״ שהם גופים פיננסיים מפוקחים. המשמעות היא שהמידע לא יועבר לכל גורם מסחרי, אלא רק לגופים שנמצאים תחת פיקוח רגולטורי, כמו בנקים, חברות כרטיסי אשראי וגופים פיננסיים נוספים שמעניקים שירותי תשלום. עוד מובהר כי ״עיבוד״ מידע יפורש לפי סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.
סעיף (ג) מפרט אילו נושאים יצטרכו להיקבע בתקנות. בין היתר, התקנות יקבעו איזה מידע נותני שירותי התשלום יהיו חייבים או רשאים להעביר למאגר, ואיזה מידע יהיה אסור להעביר. כמו כן, ייקבעו התנאים להכנסת מידע למאגר, לרבות הרף הנדרש לכך. התקנות יסדירו גם את החובות שיחולו על הגופים שמעבירים מידע, את אופן יידוע הלקוחות, את הזכות לעיין במידע ולבקש את תיקונו, את הדרך שבה המידע יועבר, יישמר ויימסר מהמאגר, את משך שמירת המידע, את הרשאות הגישה, את אבטחת המידע ואת חובות התיעוד והדיווח לרגולטור שייקבע.
סעיף (ד) מוסיף כי שר המשפטים, בהתייעצות עם נגיד בנק ישראל ושר האוצר, יוכל לקבוע הוראות גם לגבי השימוש שיעשו נותני שירותי התשלום במידע שהתקבל מהמאגר. המשמעות היא שהתזכיר אינו מסתפק בשאלה איזה מידע ייכנס למאגר, אלא מבקש להסדיר גם מה מותר לגופים הפיננסיים לעשות עם המידע לאחר שקיבלו אותו.
מגבלות על השימוש במידע
סעיף (ה) קובע עיקרון חשוב של צמצום מידע: העברת המידע צריכה להיות רק בהיקף המזערי הנדרש לצורך מניעת הונאות וטיפול בהן. כלומר, גם אם מותר לשתף מידע, אין בכך היתר להעביר מידע רחב או עודף שאינו נחוץ למטרה זו.
סעיף (ו) קובע שלא ניתן יהיה להשתמש במידע שנמצא במאגר לכל מטרה אחרת מלבד המטרה שנקבעה בחוק: זיהוי, ניטור, מניעה וטיפול במרמה, הונאה או שימוש לרעה באמצעי תשלום. זהו סעיף משמעותי במיוחד מבחינת פרטיות, משום שהוא נועד למנוע שימושים משניים במידע, למשל לצרכים מסחריים, שיווקיים או אחרים.
סעיף (ז) מבהיר כי המידע במאגר יכלול נתונים לצורך מניעת הונאות בלבד, ולא יהווה קביעה שאדם מסוים אחראי להונאה, מרמה או שימוש לרעה. ההבחנה הזו חשובה משום שלעיתים אדם יכול להופיע כחלק מאירוע חשוד גם אם הוא עצמו נפגע מהונאה או שימש כלי בידי גורם אחר. לכן, עצם הופעת פרטיו במאגר לא אמורה להיחשב כקביעה של אשמה או אחריות.
סעיף (ח) קובע שהמאגר לא יכלול מידע על הונאות שנובעות מהטעיה צרכנית לפי סעיף 2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, למשל מצב שבו צרכן קיבל מוצר שונה מזה שהובטח לו. בכך התזכיר מבקש להבחין בין מחלוקות צרכניות רגילות לבין הונאות פיננסיות הקשורות לשימוש לרעה באמצעי תשלום.
סעיף (ט) קובע חובת סודיות על כל אדם שנחשף למידע במסגרת תפקידו או עבודתו. אותו אדם לא יוכל לגלות את המידע לאחר או לעשות בו שימוש, אלא לפי הוראות החוק או לפי צו בית משפט.
סעיף (י) מבהיר כי ההסדר אינו גורע מסמכותם של רגולטורים אחרים לקבוע הוראות בתחום ניהול הסיכונים ביחס למידע שהתקבל מהמאגר. כלומר, גם לאחר שהחוק והתקנות יקבעו את מסגרת שיתוף המידע, רגולטורים כמו בנק ישראל יוכלו להמשיך לקבוע הוראות משלימות לגופים המפוקחים שתחת אחריותם.
לצד זאת, התזכיר מעלה שאלות משמעותיות. המרכזית שבהן היא כיצד יובטח שהמאגר לא יהפוך לכלי רחב מדי לסימון לקוחות או להגבלת שירותים פיננסיים, במיוחד כאשר ניתן יהיה לכלול בו מידע גם על בסיס ״חשש סביר״ ולא רק לאחר קביעה ודאית שהתרחשה הונאה. נוסף על כך, יש חשיבות רבה לכך שהתקנות יקבעו מנגנונים ברורים של יידוע, עיון ותיקון מידע, כך שאדם שהמידע עליו נכלל במאגר יוכל להבין מה נרשם לגביו ולפעול לתיקון מידע שגוי.
