פסיקת ביהמ"ש העליון של ארה"ב מיום 25.3.2026 בעניין Cox Communications, Inc. v. Sony Music Entertainment קובעת פה אחד כי ספקית שירותי האינטרנט אינה נושאת באחריות תורמת להפרת זכויות יוצרים של משתמשיה. ההליך החל ביולי 2018 בתביעה שהגישו חברות המוזיקה נגד קוקס בבית המשפט המחוזי הפדרלי למחוז המזרחי של וירג'יניה, ולאחר שנידון בערכאות הקודמות, קיבל בית המשפט העליון ביוני 2025 את בקשתה של קוקס לרשות ערעור והכריע בו במרץ 2026.
רקע עובדתי והליכים משפטיים קודמים
חברות שמחזיקות בזכויות יוצרים על יצירות מוזיקה, ובהן Sony Music Entertainment, הפעילו שירותי ניטור הפרות זכויות יוצרים ברשתות שיתוף קבצים והצלבת הפעילות מול כתובות IP מפירות. חברת קוקס (Cox Communications) היא ספקית שירותי מרשתת (ISP) בארה"ב המספקת חיבור לכ-6 מיליון מנויים, כאשר לכל מנוי מוקצית כתובת IP ייחודית.
ההפרות שעמדו בבסיס ההליך התרחשו במהלך השנים 2013-2014, בקשר להורדה והעלאה של יצירות מוגנות באמצעות רשתות שיתוף קבצים מסוג Peer-to-Peer ופרוטוקול BitTorrent. ברשתות מסוג זה משתמשים יכולים לשתף קבצים ישירות זה עם זה, ובכך להפיץ ולהוריד עותקים של יצירות מוזיקליות ללא אישור בעלי זכויות היוצרים. במהלך התקופה הזו, שירות הניטור שלח לחברת קוקס 163,148 אזהרות על הפרות זכויות יוצרים שבוצעו מכתובות IP של לקוחות שירות הגישה לאינטרנט שלהם.
ביום 31 ביולי 2018 חברות המוזיקה הגישו תביעה נגד קוקס בבית המשפט המחוזי הפדרלי למחוז המזרחי של וירג'יניה (United States District Court for the Eastern District of Virgina), בטענה לאחריות משנית להפרת זכויות יוצרים בידי משתמשים בשירותיה, המבוססת על טיעונים של אחריות שילוחית ואחריות תורמת, בטענה כי קוקס המשיכה לספק שירותי אינטרנט למנויים בידיעה כי כתובות ה-IP שלהם קשורות להפרות חוזרות, אך למרות זאת עדיין לא ניתקה את שירותיהם. השנייה.
בדצמבר 2019 קיבל חבר המושבעים את התובענה בשתי העילות, קבע כי קוקס הפרה את הזכויות באופן מכוון, ופסק נגדה פיצויים סטטוטוריים בגובה של מיליארד דולר. ביוני 2020 דחה בית המשפט המחוזי את בקשת קוקס לבטל את הכרעת חבר המושבעים בעניין האחריות התורמת. בפברואר 2024 אישר ביהמ"ש הפדרלי הרביעי לערעורים (United States Court of Appeals for the Fourth Circuit) את הקביעה בדבר אחריותה התורמת של קוקס, בקובעו כי אספקת שירות תוך מודעות לכך שהמקבל ישתמש בו להפרת זכויות יוצרים מהווה התנהגות פסולה המספיקה להטלת אחריות תורמת. עם זאת, ביהמ"ש לערעורים ביטל את הקביעה בדבר אחריות שילוחית, ובהתאם ביטל גם את פסק הפיצויים והחזיר את הדיון לבית משפט קמא לצורך קביעה מחודשת של שיעורם. ביוני 2025 קיבל בית המשפט העליון של ארה"ב (Supreme Court of the United States) את בקשת קוקס לרשות ערעור בסוגיית האחריות התורמת.
הדיון בבית המשפט העליון: טענות הצדדים
הדיון בפני ביהמ"ש העליון התמקד בשאלה האם מודעות של ספקית תשתית אינטרנט לכך שמנוייה מבצעים הפרות זכויות יוצרים באמצעות החיבור לרשת מקימה לגביה אחריות תורמת – ככל שהיא ממשיכה לספק שירות למפירים חוזרים.
טענות חברות המוזיקה (המשיבות): קוקס תרמה מהותית להפרה בכך שסיפקה חיבור למרשתת אף שידעה שהוא משמש להפרות חוזות ונשנות, ונמנעה מניתוק מפרים סדרתיים מתוך רצון לשמור על הכנסותיה מתשלומי מנויים. עוד טענו חברות המוזיקה כי הענקת פור מאחריות לספק המודע להפרות תרוקן מתוכן את מנגנון Safe Harbor שבחוק זכויות היוצרים הדיגיטלי (DMCA), המיועד לתמרץ ספקים לפעול נגד מפרים.
טענות חברת קוקס (העותרת) והממשל הפדרלי (כידיד בית המשפט): מודעות בלבד להפרות אינה מספיקה להטלת אחריות משנית לפי המשפט המקובל או חוק זכויות יוצרים. קוקס הדגישה כי היא מספקת תשתית תקשורת כללית למיליוני משתמשים, וכי אין לה יכולת לדעת בזמן אמת איזה אדם ספציפי בתוך משק בית, מוסד או ספק אזורי ביצע את ההפרה. ניתוק גורף של כתובת IP עקב הפרה של מנוי ודד עלול להביא לניתוק שירותי אינטרנט חיוניים ממשקי בית שלמים, אוניברסיטאות ובתי חולים. בנוסף, קוקס הראתה כי נקטה צעדים אקטיביים נגד הפרות, כולל משלוח אזהרות, השעיית שירותים וסגירת חשבונות, אשר הביאו להפסקת ההפרה אצל 98% מהמנויים שנגדם התקבלו הודעות.
הכרעת בית המשפט ועיקרי הפסיקה
ביהמ"ש העליון של ארה"ב קיבל פה אחד את הערעור של קוקס וביטל את פסק הדין של ביהמ"ש לערעורים.
עמדת הרוב (השופט תומס) :
- היעדר אחריות מפורשת בחוק והירתעות מהרחבתה: חוק זכות יוצרים אינו מכיר מפורשות באחריות להפרה של אחר. אמנם בתי המשפט הכירו בסוגים של אחריות משנית שקדמו לחוק, אך ביהמ"ש נרתע מהרחבת סוגים אלו מעבר לפסיקה הקיימת.
- דרישת יסוד נפשי של כוונה: ספק שירותים חב באחריות תורמת להפרה של משתמש רק אם התכוון שהשירות שסיפק ישמש להפרת זכויות יוצרים. אין די במודעות לכך שהשירות ישמש להפרה או במחדל מנקיטת צעדים למניעתה כדי להקים כוונה זו.
- שתי הדרכים הבלעדיות להוכחת הכוונה הנדרשת:
- שידול אקטיבי להפרה: קוקס שידלה להפרה, כלומר עודדה את ההפרה עידוד פעל במעשים מסוימים. במקרה זה, אין כל ראה לכך שקוקס שידלה משתמשים להפר זכויות יוצרים או עודדה אותם לכך. קוקס שלחה אזהרות למפרים, השעתה את שירותיהם וסגרה את החשבונות שלהם.
- אספקת שירות המותאם להפרה: השירות שהנאשמת מספקת מותאם לאותה הפרה, כלומר אינו מסוגל לספק שימושים כשרים ממשיים או בעלי חשיבות מסחרית. קוקס מספקת גישה למרשתת, והגישה משמשת למטרות רבות ומגוונות שאינן הפרת זכויות יוצרים.
בנוסף, ניתנה התייחסות למנגנון Safe Harbor בחוק ה-DMCA שהוזכר לעיל: ביהמ"ש דחה את טענת חברות המוזיקה לפיה היעדר אחריות במקרה זה מרוקן מתוכן את המנגנון שבסעיף 512(i) לחוק. נקבע כי החוק אינו מטיל אחריות מהותית על ספקים אלא יוצר הגנות בלבד. הסעיף מבהיר במפורש כי אי-עמידה בתנאי המנגנון אינה פוגעת בטענת הגנה של הספק לפיה התנהגותו אינה מהווה הפרה מלכתחילה.
לפיכך, נקבע כי קוקס אינה אחראית אחריות תורמת להפרות של משתמשיה.
עמדת יחיד: נכונות להכיר בעילות המשפט המקובל והיעדר כוונה בסיוע לעוולה (השופטת סוטומאיור בהסכמת השופטת ג'קסון):
- פתיחות לעילות אחריות נוספות מהמשפט המקובל: השופטת סוטומאיור סברה כי דעת הרוב צמצמה שלא לצורך את עילות האחריות המשנית, וכי הפסיקות הקודמות לא סגרו את הדלת בפני עילות אחריות נוספות המבוססות על המשפט המקובל.
- דרישת כוונה בסיוע לעוולה וחוסר ביסוס עובדתי: חברות המוזיקה התבססו כאן על אחריות לסיוע עוולה, בהתאם למשפט המקובל. לטענתן, קוקס תרמה מהותית להפרה בכך שסיפקה חיבור למרשתת אף שידעה שהוא ישמש להפרת זכויות יוצרים. עם זאת, סיוע במשפט המקובל דורש כוונה לסייע למפר להצליח בביצוע העוולה.
- היעדר ידיעה ספציפית על זהות המפר: הודעות הפיקוח מזהות חיבור או כתובת IP, אך אינן מצביעות על זהות המשתמש המפר ספציפית בתוך משק בית, מוסד או ספק אזורי. אין ראיות לכך שקוקס התכוונה לסייע להפרת זכויות יוצרים, ולפיכך יש לדחות את התובענה נגדה.
עמדת ידיד בית המשפט: איגוד האינטרנט הבינלאומי (ISOC):
במסגרת הדיון בבית המשפט העליון, איגוד האינטרנט העולמי (ISOC) הגיש חוות דעת מומחה כידיד בית משפט בהליך, שתמך בעמדת חברת קוקס נוכח כשלים המבניים והסכנות הציבוריות שבתקן האחריות שקבע בית המשפט לערעורים:
- כתובת IP אינה מזהה אדם ספציפי, קרי מהווה סכנה לענישה קולקטיבית: כתובת IP המוקצית על ידי ספקית אינטרנט אינה מזהה אדם ספציפי, אלא מיקום או חשבון שבו עושים שימוש עשרות, מאות ואף אלפי משתמשים שונים. ניתוק גישת אינטרנט בעקבות חשד להפרה של משתמש בודד (למשל בספרייה ציבורית, בבית ספר או במשק בית משותף) מהווה ענישה קולקטיבית הפוגעת במשתמשים תמימים התלויים בחיבור זה לצרכי עבודה, לימודים, רפואה ושירותי ממשל.
- פגיעה קשה בספקים קטנים, ברשתות קהילתיות ובאזורים מוחלשים: הסטנדרט שהטיל ביהמ"ש לערעורים מחייב ספקיות אינטרנט להשקיע משאבי עתק בניטור מנויים או להסתכן בפיצויים סטטוטוריים דרקוניים. נטל זה עלול למוטט ספקי אינטרנט קטנים ורשתות קהילתיות הפועלות באזורים כפריים ומוחלשים, ולהותיר קהילות שלמות ללא חיבור חיוני לרשת.
- פגיעה חמורה בפרטיות ובאבטחת המידע של המשתמשים: הטלת אחריות על ספקיות אינטרנט הופכות אותן מצינור תקשורת לגוף שתפקידו לאכוף התנהגות. כדי להתגונן מתביעות, ספקיות יתמרצו ניטור פולשני של תכני המשתמשים, איסוף ואגירת מידע פרטי, ואף יגבילו או יחסמו שימוש בטכנולוגיות הגנה על פרטיות ואבטחה, כגון VPN, הצפנת DNS ופרוטוקולים מוצפנים.
- אי-התאמה לארכיטקטורת הרשת הרב-שכבתית: האינטרנט פועל כ"רשת של רשתות" הבנויה משכבות רבות ומורכבת מעשרות אלפי מתווכים עצמאיים. הטלת אחריות על ספקית תשתית בגין תוכן העובר דרכה אינה מעשית ותערער את היציבות ושיתוף הפעולה הנדרשים לתפעול הרשת כולה.
