בית משפט השלום בתל אביב-יפו הרשיע את מאיר עמר בעבירות מרמה והפרת זכויות יוצרים בקשר להפעלת אתר פיראטי, וזיכה אותו מעבירת הלבנת הון. ההליך מצטרף לדיון רחב יותר על אופן האכיפה הראוי של זכויות יוצרים באינטרנט, ועל הצורך להבחין בין מפעילי אתרים מפרים לבין תשתיות אינטרנט ניטרליות.
עיקרי הכרעת הדין בעניין אתר MYTVIL
ביום 13 באפריל 2026 ניתנה הכרעת דינו של בית משפט השלום בתל אביב-יפו ת"פ 13239-12-18 בעניינו של מאיר עמר, שבמסגרתה הורשע בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, הכנת עותקים מפרים של יצירות ועיסוק בהפצת עותקים מפרים של יצירה, וזוכה מעבירת הלבנת הון. במרכז ההליך עמד אתר MYTVIL, שלפי כתב האישום והכרעת הדין פעל להפצת תכנים ששודרו בערוצי הטלוויזיה של HOT ו־YES, ללא הרשאת בעלי הזכויות, ותוך גביית דמי מנוי ממשתמשי האתר.
לפי קביעות בית המשפט, פעילות האתר נשענה על מערך טכני ותפעולי שכלל קבלת ממירים מחברות הטלוויזיה, חיבורם למערכות מחשב ולרשת האינטרנט, והעתקת התכנים לשם הפצתם באתר. בית המשפט קבע כי עשרות ממירים התקבלו במרמה, וכי הם שימשו את עמר ואת אחיו אלי לביצוע עבירות הפגיעה בקניין הרוחני ולהפקת רווחי האתר. עוד נקבע כי עמר היה מעורב בניהול ותפעול האתר, ובכלל זה בתשתית הטכנית, בשירות הלקוחות ובהעלאת תכנים לאתר ולשירות ה־VOD.
הכרעת הדין מציגה מסגרת אכיפה עכשווית ביחס לפעילות פיראטית מסחרית ברשת: לא מדובר בהליך נגד משתמשי קצה או נגד גורם תשתיתי, אלא נגד מי שבית המשפט קבע כי היה מעורב בפועל בהפעלת המנגנון שאפשר את ההעתקה וההפצה של התכנים. בתוך כך, בית המשפט הבחין בין אחריותו של עמר לעבירות המרמה וזכויות היוצרים, לבין עבירת הלבנת ההון, שלגביה נקבע כי לא הוכחה מודעותו לפעילות הכספית של האתר ולהיקפה.
אכיפת זכויות יוצרים ברשת וגבולות האחריות התשתיתית
הכרעת הדין בעניין MYTVIL משתלבת בדיון רחב יותר על אכיפת זכויות יוצרים באינטרנט, ובפרט על השאלה כלפי מי נכון להפנות את כלי האכיפה. באותו הליך נדונה פעילותו של אתר שפעל, לפי קביעות בית המשפט, להפצה שיטתית ומסחרית של תכני טלוויזיה מוגנים, בין היתר באמצעות ממירים שהושגו מחברות השידור במרמה ושימשו להעתקת התכנים ולהעברתם למנויי האתר. כלומר, ההליך הפלילי התמקד בגורמים שנקבע כי היו מעורבים בליבת הפעילות המפרה עצמה: הפעלת האתר, תפעולו הטכני, העתקת התכנים, הפצתם לציבור וגביית תשלום בעבורם. מכאן עולה שאלה משלימה, שעומדת במרכז הליכים אחרים בתחום: מהו גבול האכיפה כאשר מבקשים להתמודד עם אתרים מפרים לא באמצעות פעולה ישירה נגד מפעיליהם, אלא באמצעות הטלת חובות על שירותי תשתית באינטרנט.
שאלה זו ניצבת במרכז ההליך בעניין זיר״ה נ׳ Google. במסגרת ת"א 33367-05-2023 הגישה זיר״ה תביעה נגד חברת Google, שבה ביקשה לחייב אותה לחסום, באמצעות שירות Google Public DNS הגלובלי שהיא מפעילה, את הגישה של משתמשים בישראל לאתרי אינטרנט המשמשים להפרת זכויות יוצרים. ב-1 במרס 2026 החליט בית המשפט לקבל לתיק את חוות הדעת המקצועית שהגיש איגוד האינטרנט הישראלי כידיד בית המשפט, ולבחון אותה כחלק ממכלול החומר בהליך. בחוות הדעת הדגיש האיגוד כי שירות DNS Resolver אינו מפעיל אתר, אינו מאחסן תוכן, אינו מפיץ יצירות ואינו מספק את החיבור הפיזי של המשתמש לרשת. תפקידו הוא תשתיתי וממוקד יותר: לתרגם שם מתחם לכתובת IP, כחלק ממנגנון הפעולה הבסיסי של האינטרנט.
על רקע זה, החיבור בין שני ההליכים נעוץ בהבחנה בין אכיפה המופנית כלפי גורמי ההפרה עצמם לבין אכיפה המופנית כלפי שכבות תשתית ניטרליות. פרשת MYTVIL מדגימה אכיפה ישירה נגד גורמים שבית המשפט קבע כי היו מעורבים בהפעלת מנגנון מפר ומסחרי. לעומת זאת, עמדת האיגוד בעניין זיר״ה נ׳ Google עוסקת במצב שבו הסעד המבוקש אינו מופנה למפעילי האתר המפר, אלא לשירות תשתיתי גלובלי שמסייע לפעולת הרשת ואינו שולט בתוכן. לכן, עמדת האיגוד מחדדת כי אכיפת זכויות יוצרים ברשת צריכה להיות ממוקדת בגורמים האחראים להפרה ומותאמת למבנה הטכנולוגי של האינטרנט. אין לגזור מאכיפה נגד מפעילי אתר מפר הצדקה אוטומטית להטלת חובות חסימה על שירותי תשתית גלובליים, שתפקידם לאפשר את פעולתה התקינה, המאובטחת והפתוחה של הרשת.
