תפקידה המרכזי והמוכר של המדינה ורשויותיה בעידוד וקידום של טכנולוגיות חדשות וטכנולוגיית IoT בפרט – נובע מכוחה הבלעדי לקבוע נורמות, לכונן רגולציה, ולתמרץ פעילות כלכלית, לרבות קידום בנייתן של תשתיות. בכלל זה, המדינה מופקדת ישירות על הבטחת נגישות, הפעלה ופיתוח של טכנולוגיות תקשורת מתקדמות לציבור ובמרחב הישראלי. בהתאם, פרק II למסמך זה התמקד בפעולות הנדרשות לשם שיפור מצב תשתיות האינטרנט ברחבי מדינת ישראל, ומצביע על מישורי פעולה אותם נדרש משרד התקשורת להוביל.
הניתוח אותו הצגנו בפרק התשתיות מצביע על החסם המרכזי למיצוי התועלות המגוונות של טכנולוגיית ה-IoT: היעדר תחרותיות בשוק התקשורת הישראלי, שהוביל לפיגור משמעותי בפריסה של תשתיות תקשורת מתקדמות – נייחות (סיבים) ואלחוטיות (סלולר בדור 5) ברחבי מדינת ישראל. בצד זאת, ניתן לזהות כי הרפורמות הרגולטוריות שמשרד התקשורת מפעיל בשנים האחרונות עשויות לשפר באופן ניכר את מצבן היחסי של תשתיות האינטרנט במדינת ישראל. אולם, נוכח עומקה של בעיית התחרות בשוק התקשורת הישראלי גם כיום, בראשית שנת 2022, מדינת ישראל אינה ערוכה למיצוי התועלות הכלכליות והחברתיות העצומות של טכנולוגיית ה-IoT למשק הישראלי.
כפי שהדגמנו במסמך זה, היכולת הלאומית לתמוך בטכנולוגיית ה-IoT הופכת להיות תנאי ליכולתן של מדינות להתחרות בשוק העולמי. זאת, נזכיר, מכיוון שתרומתה העיקרית של טכנולוגיית ה-IoT היא בתחומי התעשייה והמסחר: הפקה של מוצרים ושירותים; יצירתם של מוצרים ושירותים חדשים; פיתוח של מודלים עסקיים חדשים; ושינויים בשרשרת הייצור הגלובאלית, שבראשם החזרת פעילות הייצור לכלכלות מפותחות (reshoring) בשל פיחות חשיבותן של עלויות עבודה נמוכות, ומעבר ממודל של מכירת מוצרים למודל של אספקת שירותים.[1]
חלקו השני של מסמך זה התמקד באתגרים הרגולטוריים והמשפטיים שטכנולוגיית IoT מעוררת והציע מיפוי של הצמתים השונים שבין טכנולוגיית IoT למשפט והרגולציה הקיימים במדינת ישראל: (א) אבטחת סייבר; (ב) פרטיות; (ג) דיני צרכנות; (ד) אפליה; ו-(ה) הגבלים עסקיים. יצירת מערך רגולטורי תומך היא חלק חיוני לא רק לקידום טכנולוגיית ה-IoT, אלא גם לצמצום הסיכונים הכרוכים באימוצה. זאת, הן בהיבט הלאומי (הסיכונים לביטחון המדינה ולאספקה סדירה של שירותים חיוניים), והן ברמת החברתית-כלכלית (בשמירה על פרטיות המשתמשים, מניעת ניצולם של הצרכנים הפרטיים, הבטחת קיומו של שוק תחרותי והוגן, ועידוד החדשנות וההשקעה במחקר ופיתוח).
במובן רחב יותר, טכנולוגיית IoT מהווה רק מקרה פרטי של בעיית ריבוי הרגולטורים בזירה הישראלית. גם אם בעידן התעשיה והשירותים של המאה ה-20 נכון היה להפעיל סוכנויות רגולטוריות נפרדות כגון הרשות להגנת הפרטיות, הרשות להגנת הצרכן ולסחר הוגן, מערך הסייבר ומשרד התקשורת, הרי שבעידן הרשת וכלכלת המידע הנוכחיים, שאלות של פרטיות, תחרות והגנת הצרכן הופכות להיות שלובות באופן יסודי.
כמו כן, יכולתה של מדינת ישראל למצות את הפוטנציאל של טכנולוגיות IoT אינה תלויה רק בקיומן של תשתיות טכנולוגיות ורגולטוריות מתאימות, אלא גם בעידוד מדינתי של פיתוח הטכנולוגיה והשימוש בה על ידי גורמים עסקיים, פרטיים ומדינתיים. הרובד המוכר של תמיכה מדינתית במחקר ופיתוח של טכנולוגיות חדשות, וIoT- בפרט, הוא השקעת כספים ציבוריים (באמצעות מענקים וסובסידיות). אולם, בעוד שמדינת ישראל מקיימת מערך ראוי של תמיכה כספית במחקר ופיתוח של טכנולוגיות IoT (באמצעות רשות החדשנות ומשרדי ממשלה שונים), אנו קוראים לבחינה וטיפול של מישורי פעולה נוספים בהם רשויות המדינה יכולות ונדרשות לעודד פיתוח ושימוש בטכנולוגיה זו:
ראשית, מימוש פוטנציאל של IoT וטכנולוגיות עתידיות מחייב השקעה כספית לא רק בחברות הפיתוח והסחר אלא גם בחינוך והכשרת כוח אדם בעל מיומנויות הנדרשות לעידן טכנולוגיות המידע. בהקשר זה נזכיר כי על פי מדד המוכנות הטכנולוגית של מדינות ה-OECD, נכון לסוף שנת 2021, היעדר כוח אדם מיומן בתחומי המדע, טכנולוגיה וההנדסה הוא אחד הגורמים המשמעותיים לכך שמדינת ישראל עדיין מפגרת אחר מדינות רבות בארגון ה-OECD בכל הנוגע ליכולתה למצות את התועלות החברתיות והכלכליות של טכנולוגיות מידע חדשות ושל טכנולוגיית ה-IoT בפרט.[2] על כן, כמפורט לעיל, אנו קוראים לבחון ולקדם צעדי מדיניות מגוונים, כגון סבסוד לימודי טכנולוגיה ומדעי נתונים מגילאי בית ספר ועד ללימודים מתקדמים, הצעה וסבסוד של מסלולי הכשרה מקצועית רלוונטיים עבור יחידים ואף במסגרת מילוי צרכי המדינה (למשל, הכשרה שניתנת במהלך השירות הצבאי).
שנית ועיקר, השפעתה של המדינה ורשויותיה על פיתוח ושימוש בטכנולוגיות IoT אינה נובעת רק מסמכויותיה השלטוניות – אלא גם מהיותה צרכן ומפעיל מרכזי של טכנולוגיות אלו. בכל הנוגע ליצירת מודעות ואמון ציבוריים לטכנולוגיות IoT, מעבר של משרדי הממשלה ורשויות מקומיות לשימוש בטכנולוגיות חדשות עשוי להאיץ את השימוש בהן, כיוון שאזרחים רבים נדרשים להשתמש בשירותי המדינה ועל ידי כך נחשפים ומשתמשים בטכנולוגיות אלה. עם זאת, כוחה "הצרכני" של המדינה כלקוח-עתק פוטנציאלי של מוצרי IoT מאפשר לה לקדם גם יעדי מדיניות באופן אפקטיבי. למשל באמצעות מכרזים ציבוריים לרכישת מוצרי ושירותי IoT הכוללים תנאים המעדיפים יצרן המאפשר תפעוליות בינית (למשל, באמצעות פרוטוקולים פתוחים) או מוצרים בעלי תכונות אבטחה מתקדמות. כך, המשך התכנון והביצוע של מדיניות ציבוריות למיצוי הפוטנציאל הרב של טכנולוגיות IoT נדרש להיעשות תוך ניצול הכוח "הצרכני" של המדינה ורשויותיה, כלקוחות-עתק פוטנציאליים של מוצרי IoT.
הערות ומקורות
[1] דוח ה-OECD, 2016.
