בפרק זה נמפה את הצרכים ברובד התשתית הנדרשת לפעולת ה-IoT, בדגש על ארבעה רבדים עיקריים – חומרה ויכולות אחסון ועיבוד נתונים, זיהוי חד ערכי, תקשורת אינטרנטית, ותקשורת בין מכשירים.[1] במסגרת זו, נבחן גם את מוכנותה של מדינת ישראל לאמץ את הטכנולוגיה, ונציע המלצות מדיניות.
כפי שראינו בפרק הקודם, התנאי הבסיסי למיצוי התועלות רחבות-ההיקף של טכנולוגיית IoT הוא זמינות נרחבת של תשתיות תקשורת מתקדמות: פעולה תקינה של מערכות טכנולוגיות אלה דורשת חיבור אינטרנט בפס רחב וללא השהייה (latency) לשם העברה רציפה ותקינה של נתונים. באופן טבעי, הגידול המתמיד במספר החיישנים המעבירים מידע וברזולוציית המידע אותה הם מפיקים, מגביר את רוחב הפס והיקפי הפריסה הנדרשים לפעולתו התקינה. בנוסף, הצורך בזיהוי חד ערכי של חיישנים ומכשירים מחייב זמינות של משאבים טכנולוגיים נוספים כגון הרחבת מאגר מספרי הטלפון/SIM וכתובות IP. [2] כמו כן, מיצוי תועלות IoT מחייב לפתח היבטי תשתית נוספים – כגון גיבוש סטנדרטים ופרוטוקולים משותפים להפעלת החיישנים והמכשירים הפועלים במסגרת IoT.[3]
מרבית המדינות המפותחות פעלו ופועלות לבחינת מוכנותן לאימוץ נרחב של IoT בהיבטי התשתית השונים. לדוגמא, הצעת "חוק המוכנות לאינטרנט של הדברים" – 2021, שהונחה לאחרונה בבית המחוקקים בארצות הברית, מנחה את הרשות הפדרלית לתקשורת (FCC), לאסוף ולנהל מידע על התשתית העכשווית והעתידית של IoT,[4] ופעולות דומות ננקטו על-ידי האיחוד האירופאי והמדינות החברות בו.[5]
הצורך במעורבות ממשלתית לקידום טכנולוגיית ה- IoT ברמה הלאומית, יחד עם קידומן של טכנולוגיות מתקדמות אחרות (כגון בינה מלאכותית ומחשוב ענן), בא לידי ביטוי גם במדד המוכנות הרשתית (The Network Readiness Index (NRI)) של הפורום הכלכלי העולמי (World Economic Forum).[6] המדד מדגיש שהפערים בין המדינות המדורגות גבוה במדד ובין מדינות אחרות גדלים עם הזמן, וקובע שמדינות שזכו לדירוג גבוה הן אלה שזיהו את המרחב הדיגיטלי – ובכללו את ה-IoT כמי שצפוי לעצב את הכלכלה והחברה האנושית. בהתאם, מדינות אלה רואות בשנים הקרובות כזמן קריטי להשקעה ופיתוח התחום, ואת הצורך בתמיכה ממשלתית לקידומו, תוך עיצוב אסטרטגיה לאומית, קביעת תכניות רב שנתיות, ריכוז הנושא אצל גוף ממשלתי ייעודי, ושיתוף פעולה עם המגזר העסקי, החברה האזרחית, והציבור בכללותו.
מדינת ישראל דורגה במקום ה-22 במדד המוכנות הרשתית (NRI) לשנת 2021. ישראל התבלטה לטובה בשימוש של עסקים בטכנולוגית מתקדמות (מקום 15 בדירוג), בהשפעה של טכנולוגיות מתקדמות על הכלכלה (2), במוכנות לשימוש בטכנולוגיות מתקדמות ובכללן IoT (19), ובהשקעה ממשלתית בקידום טכנולוגיות אלה (19). מאידך גיסא, היא משתרכת מאחור בקיומן של תשתיות וגישה בסיסית לאינטרנט ולטכנולוגיות מתקדמות (66), בהשפעה החיובית של הטכנולוגיה על החירות האישית (64) ואי-השוויון הכלכלי (72), במידת האמון והביטחון של אזרחים בעת השימוש בטכנולוגיות מתקדמות (31), ובהיקף השימוש בה על-ידי יחידים (33).
לישראל, אם כן, יש פוטנציאל להשתלב ולהוביל בעידן IoT, אך בהשוואה למדינות המובילות, נראה שנדרשת לצורך כך השקעה וחשיבה ארוכת טווח. ההסבר העיקרי למצב דברים זה הוא שהשימוש בטכנולוגיות מתקדמות בישראל, ובכללן ב-IoT, נעשה בעיקר על-ידי עסקים, בהקשרים כלכליים, ותוך תמיכה ממשלתית. עם זאת, הדוח מבהיר ומדגיש שהיעדר פריסה נרחבת של תשתיות מגבילה את הגישה ואת האפשרות להשתמש בטכנולוגיה על-ידי יחידים בכלל ועל-ידי יחידים ועסקים בפריפריה בפרט, מצב דברים שמעצים את אי-השוויון ואינו מאפשר את מיצוי הפוטנציאל הטמון בחברה ובמשק הישראלי.
א. חומרה ואחסון
הבסיס לשימושים השונים של IoT הם מוצרי חומרה, דוגמת חיישנים הקולטים את המידע מהסביבה ומעבירים אותו לאחסון ועיבוד במחשבים או שרתים אחרים. זמינותם של חיישנים ושבבים במחירים נמוכים, חיונית להרחבת השימוש ב-IoT. בפרט, קיומם של חיישנים ושבבים במחיר נמוך הוא שיאפשר שימוש בטכנולוגיה עבור מוצרים שמחירם זול והיקף השימוש בהם נרחב, בעיקר בתחום הרפואה, הקמעונאות, האחסון והמלאי.[7]
בנוסף, IoT נפרס לא פעם במקומות מרוחקים ומחייב מכשירים המסוגלים לפעול בלא תלות במקור חשמל חיצוני. מכאן, ששימוש בטכנולוגיה מחייב פיתוח ושימוש במכשירים הצורכים אנרגיה מועטה יחסית, ושימוש במקורות חשמל מקומיים, כגון סוללות ופאנלים סולאריים המסוגלים לפעול לאורך זמן ממושך.[8]
אחסון ועיבוד המידע הנקלט ומועבר מהחיישנים, נעשה לרוב באמצעות שירותי ענן. טכנולוגיית הענן והאתגרים הקשורים בה דורשים התייחסות בפני עצמה, ואין בכוונתנו להציע דיון מקיף בהם במסמך מדיניות זה. עם זאת, נציין ש-IoT תלוי בזמינותם של שירותי ענן המסוגלים לקבל, לאחסן, ולעבד את מידע-העתק המופק מהחיישנים והמכשירים הפרוסים במרחב. בלא יכולות אלה, התועלת שב-IoT תהה מוגבלת, אם בכלל .[9]
ב. זיהוי מכשירים
פעולתו התקינה של IoT מחייבת גם זיהוי חד-ערכי של המכשירים הנמצאים ברשת בה פועל המכשיר וברשתות אחרות.[10] ככלל, ישנם 5 סוגים של מזהים וכתובות: תגי זיהוי פיזיים; מזהי אובייקטים (OID); מספרי זיהוי ייחודיים של חומרת תקשורת (MAC address); וכתובות ניתוב גלובליות (IP Address).[11]
תגי-זיהוי. בתגים, דוגמת בר-קוד ותגי זיהוי רדיו (RFID), נעשה שימוש נרחב לזיהוי חפצים. הבר קוד הוא טכנולוגיה שנכנסה לשימוש בשנות ה-70 של המאה העשרים וכיום היא כוללת ארבעה מאפיינים צורניים מוכרים: ליניארי, מוּעָרַם (stacked), דו-מימד, ומרוּכַּב (composite). את הברקוד ניתן להטמיע במוצר בעת ייצורו או להוסיף אותם בצורת מדבקה או קובץ דיגיטלי. קריאתו מתאפשרת באמצעות קורא בר-קוד, או באמצעות מצלמה ויישומון לקריאת הבר-קוד (QR code). היכולת הפשוטה לעשות שימוש במצלמת הטלפון החכם לקריאת הבר-קוד מספקת גמישות מרבית ויכולת לקריאת בר-קוד מכל חפץ, בכל מקום ומכל מקום.
לעומת זאת, טכנולוגית RFID נשענת על שני אלמנטים: שבב זיכרון המכיל את פרטי המכשיר וקורא קרבה (RFID reader) הקולט את פרטי השבב ומזהה אותו. קיימים שלושה סוגי תגים: פסיבי (ללא מקור אנרגיה פנימי), הפועל בעזרת שדה אלקטרומגנטי הנוצר על ידי הקורא; אקטיבי (בעלי מקור אנרגיה פנימי ואנטנה) המסוגל לשדר למרחקים של עד מאות מטרים וללא תלות בהימצאות קורא; וסמי-אקטיבי (בעלי מקור אנרגיה פנימי, אך שאינם משדרים בעצמם), שכמו התגים הפסיביים תלויים בקורא כדי לפעול, אך בשל מקור האנרגיה שלו מסוגל לשדר למרחקים גדולים יותר מהתגים הפסיביים. בשנים האחרונות, ירד משמעותית מחירם של תגי זיהוי הרדיו, וחברת EPCGlobal, שאחראית ליצירת הסטנדרטים לתעשייה, קבעה מחיר יעד של 5 סנט לתג זיהוי.[12]
מזהי-אובייקטים (OID) ומזהים דיגיטליים של אובייקטים (DOI). מזהים אלה מהווים רצף של מספרים, סמלים, ואותיות, שיחדיו יוצרים ערך קבוע הניתן לחפצים, מסמכים, ומידע דיגיטלי, ומאפשרים את זיהוים. לדוגמא, ה-DOI של הוצאת הספרים של אוניברסיטת קיימברידג' הוא 10.1017 ובהתאם, ה-DOI של ספרים המתפרסים בהוצאה זו יתחיל במספר זה אליו יתווספו מספרים, אותיות וסמלים נוספים.[13]
מזהה ייחודי של חומרת תקשורת (MAC address): מזהה ייחודי הנצרב ברכיבי חומרה לתקשורת נתונים בעת הייצור (כרטיסי רשת, מודמים). כך, לכל מכשיר בעל חיבוריות לרשת קיימת כתובת רשת ייחודית (באורך של 48 ביט).
מספרי טלפון. במספרי טלפון נעשה שימוש נרחב לזיהוי טלפונים נייחים ורשתות סלולריות. נוסף לשימוש על-ידי יחידים, בתעשייה ובמסחר נעשה שימוש במספרי טלפון בינלאומיים בכדי לפרוש מכשירים תומכי אינטרנט של הדברים, למערכות חיוב, קשרי לקוחות, ומערכות ניהול.[14] השימוש הגובר במספרי טלפון נבחן על-ידי וועדת התקשורת האלקטרונית של האיחוד האירופאי, שבדקה את מוכנות המדינות החברות לשימוש במספרי טלפון, ובפרט במספרים חוץ-טריטוריאליים מסוג E.164 ו-E.212 לצורכי IoT. הוועדה מצאה שבחלק מהמדינות צפוי מחסור במספרים אלה,[15] ומדינות כהולנד, נורבגיה, שבדיה, בלגיה, וספרד מתכננות להקצות מספרי טלפון ייחודיים לתקשורת בין מכשירים.[16]
הצורך בהרחבת טווח מספרי הטלפון הזמינים רלוונטי בעיקר לתחום האינטרנט הסלולרי, כאשר מפעילים גלובלים רבים מפעילים רשתות ייעודיות לתקשורת Machine to Machine, המזהות את מכשירי הקצה באמצעות מספרי SIM בעלי 20-15 ספרות.
כתובות ניתוב גלובליות. האינטרנט מבוסס על פרוטוקול טכנולוגי של תקשורת בין מחשבים (Internet Protocol). לכל מחשב או ציוד קצה שמחובר לאינטרנט יש כתובת מספרית ייחודית הידועה בשם כתובת IP. כתובת זו היא המזהה החד-ערכי של אותו מכשיר ומאפשרת לנתב מידע בינו לבין מכשירים ומחשבים אחרים ברשת. פרוטוקול האינטרנט הרווח והנפוץ כיום בשימוש הינו מגרסה 4 ונקרא IPv4. על בסיסו ניתן להקצות כתובות IP (רק) לכ-4.3 מיליארד מחשבים וציודי קצה ייחודיים. פרוטוקול זה נקבע בשנות ה-60' של המאה העשרים, כאשר האפשרות לחיבור מיליארדי מכשירים וחפצים בעולם לרשת אחת לא הייתה מציאותית.
כיום, המעבר מפרוטוקול IPv4 לפרוטוקול IPv6 נחשב כחיוני במיוחד להרחבת השימוש ב-IoT.[17] זאת, כיוון שהמעבר יגדיל ברבבות מונים את מאגר כתובות ה-IP ובהתאם את מספר המכשירים להם ניתן לספק כתובת קבועה וייחודית. בנוסף, השימוש בכתובות IP לזיהוי מכשירים עשוי להקל, לפחות במידה מסוימת, על המחסור הצפוי במספרי טלפון.
בפועל, המעבר לפרוטוקול IPv6 בעולם הוא איטי-יחסית ונכון לתחילת שנת 2022 רק כ-34% מהרשתות בעולם מאפשרות תאימות לתקן IPV6, על פי המדדים שמפרסמת חברת google. בישראל, לאחר פרסום מסמך המדיניות של איגוד האינטרנט הישראלי בנושא, החליט משרד התקשורת לחייב את ספקיות שירותי האינטרנט לתמוך בפרוטוקול IPv6 ולהעביר את מנוייהם אליו תוך פרק זמן של שנים ספורות, כמפורט בהחלטת מנכ"ל משרד התקשורת מיום 3.7.2019. בהחלטה זו נקבעו אבני הדרך הבאות: (א) הטמעת שינויים במערכות החברות: עד 12 חודשים מיום תיקון הרשיונות לעניין זה (כלומר, עד ליום 3.7.2020) נדרשים בעלי הרישיונות הרלוונטיים להטמיע את התהליכים והעבודות הפנימיות הנדרשים לכך שלמשתמשיהם יוקצו כתובות בפרוטוקול IPv6 מכל ציוד קצה שהוא. בעקבות משבר הקורונה, הורה משרד התקשורת על דחייה במועד יישום אבן דרך זו ליום 3.10.2020. (ב) מתן כתובות IPv6 לפי דרישה: עד 18 חודשים מיום החתימה (כלומר, עד ליום 3.1.2021). (ג) העברה יזומה של המנויים לכתובות בפרוטוקול IPv6: בעלי רשיון כללי למתן שירותי בזק פנים ארציים נייחים ובעלי רישיון למתן שירותי גישה לאינטרנט נדרשים להעביר 50% ממצבת המנויים הקיימים והחדשים לפרוטוקול IPv6 עד ליום 3.7.2021, 75% עד ליום 3.7.2022 ו-100% עד ליום 3.7.2023. עוד נקבע כי עד 48 חודשים מיום החתימה יעבירו בעלי הרשיונות את כל המנויים הקיימים והחדשים לכתובות בפרוטוקול IPv6, באופן מדורג. בעלי רישיון כללי למתן שירותי רדיו טלפון נייד בשיטה התאית (סלולר) ובעלי רישיון כללי למתן שירותי רדיו טלפון נייד ברשת אחרת נדרשו להעביר באופן יזום 100% ממצבת המנויים הקיימים והחדשים שלהם לפרוטוקול IPv6 תוך 24 חודשים מיום תיקון רשיונם.
עם זאת, נכון לראשית שנת 2022, היקף הפריסה של פרוטוקול IPv6 בישראל עומד על כ-37-34 אחוזים בלבד, לעומת היקפים רחבים יותר במדינות מתקדמות אחרות, [18] כאשר חלק מספקיות האינטרנט בישראל עדיין אינן מקצות כתובות בפורמט זה.
- כתובות IP: הצורך במעבר לפרוטוקול IPv6 בישראל זוהה כבר לפני שני עשורים ויותר, ובשנת 2017 פרסם איגוד האינטרנט נייר מדיניות בנושא. אנו סומכים ידינו על נייר מדיניות זה ועל ההמלצות המפורטות בו, ומברכים על החלטת משרד התקשורת לחייב את בעלי הרישיונות הרלוונטיים להציע תמיכה מלאה בפרוטוקול IPv6. עם זאת, נוכח הנתונים אודות מידת הזמינות הנמוכה של פרוטוקול זה בישראל, אנו קוראים למשרד התקשורת להקים צוות ייעודי לבחינת היישום של החלטתו מיום 3.7.2019 ולגבש צעדי אכיפה על מנת להבטיח זמינות מלאה של פרוטוקול IPv6, עבור כל ציוד קצה כבר במהלך 2022.
- מספרי טלפון / SIM card numbers: בזירה הישראלית לא ניכר כיום מחסור במספרי טלפון להקצאה עבור זיהוי ברשתות נתונים סלולריות. אולם, לאור הגידול המואץ במספר מכשירי ה-IoT שיסתמכו על תקשורת אינטרנט סלולרית בשנים הקרובות, על משרד התקשורת לבחון את הצורך בעדכון שיטת המספור והזיהוי של מכשירים ברשתות הסלולריות בישראל, ובפרט ברשתות הדור החמישי, בהתאם לסטנדרטים בינלאומיים אותם מפרסם ה-ITU. זאת, בשים לב לכך שמדינות מפותחות רבות מפעילות רשתות סלולריות ייעודיות לתקשורת בין מכשירים (Machine to Machine) בעלות מסגרת מספור וזיהוי ייעודית; וגם חלק מרשתות הסלולר בישראל (כגון פלאפון) מציעות כרטיסי SIM וחבילות גלישה ייעודיות למוצרי IoT.
ג. תקשורת – תעבורת אינטרנט
מיצוי הפוטנציאל של מכשירי IoT מחייב מעבר מהיר, רציף, ויציב של מידע רב בין מכשירים רבים, אשר נעשה באמצעות חיבוריות לאינטרנט. חשיבותו של רוחב הפס לאינטרנט של הדברים קשורה בשני עניינים מרכזיים. ראשית, ככל שיתרבו המכשירים המקושרים יגדל נפח תעבורת הנתונים מהם ואליהם. רוחב פס רחב גם יאפשר לייצר חיישנים רגישים יותר ובעלי יכולת עדכון גבוהה יותר (אשר באופן טבעי ייצרו יותר מידע). שנית, ככל שרוחב הפס יהיה גדול יותר כך ניתן יהיה לייצר אפליקציות מתוחכמות יותר, שיאפשרו שימושים רבים ומגוונים יותר.
בנוסף, חלק חיוני נוסף במערכת המרכיבה את האינטרנט של הדברים הוא תקשורת נתונים אלחוטית, ובשהות (latency) נמוכה, כמרכיב חיוני למיצויה המלא של מהפכת ה-IoT, באמצעות הרשת הסלולרית או באמצעות רשתות Wi-Fi. לצורך כך, מתחייבת פריסה גיאוגרפית רחבה של תקשורת סלולרית, ורוחב פס ותדרים התומכים בתקשורת מהירה בין מספר רב של מכשירים המעבירים מידע באופן רציף.
תקשורת אינטרנט סלולרית. תקשורת נתונים וקישוריות אינטרנט סלולרית (3G/4G/5G) מכסה אזורים גיאוגרפיים נרחבים, ומאפשרת שימוש ב-IoT במקומות מרוחקים עבור מכשירים ניידים ונייחים. עם זאת, תשתית האינטרנט הסלולרית הקיימת במדינת ישראל, המבוססת ברובה על רשתות 4G, לא מהווה פתרון אופטימאלי לאינטרנט של הדברים. זאת, בין היתר, משום שבחלק מהמקומות התקשורת הסלולרית אינה יציבה או מהירה מספיק – קושי שצפוי להתגבר עם הרחבת השימוש ב-IoT – וכיוון שהמכשירים הנתמכים ברשת הסלולרית צורכים אנרגיה רבה ואינם מאפשרים הסתמכות על סוללות לאורך זמן.[19]
על רקע זה, המעבר לטכנולוגיות G5 הינו חיוני ומכריע לשימוש נרחב ב-IoT ולניצול מלוא הפוטנציאל החברתי והכלכלי הטמון בטכנולוגיות אלו.
תקשורת אינטרנט אלחוטית קצרת טווח. שימוש ב-IoT לטווחים קצרים צפוי להיעשות באמצעות טכנולוגיית Wi-Fi (ראו תיבה 4), שהשימוש בה אינו כרוך בתשלום או ברישיון. ואולם, מסיבות אלה, התדר המוקצה לתקשורת זו (לרוב, תדרי 2.4-5 ג'יגה הרץ) הוא מהרוויים ביותר,[20] והאיחוד האירופאי מעריך שהגידול הציפוי במספר המכשירים שישתמשו ברשת האלחוטית יחייב את הרחבת התדרים הזמינים.[21]
כמו כן, בשנים האחרונות פותחו פתרונות לתקשורת אלחוטית בטווחים בינוניים המבוססת על גלים מילימטריים (57-86 GHz), המאפשרת העברת נתונים בקצבים מהירים ובעלויות נמוכות עבור מקטע ה-last mile (חיבור לבתים, מפעלים וכו') – בדומה לטכנולוגיית ה-wi-fi, אך לטווחים ארוכים יותר של מספר קילומטרים. בכך, טכנולוגיית הגלים המילימטריים מנטרלת את רוב האתגרים של פרישת סיבים אופטיים, כיוון שהיא מהווה תחליף לפרישה היקרה והמורכבת של סיבים עד הבית; והיא אפקטיבית במיוחד עבור טכנולוגיות IoT אשר דורשות לרוב חיבור אלחוטי לאינטרנט. בהקשר זה, חשוב להדגיש כי טכנולוגיית הגלים המילימטריים, למרות היותה אלחוטית, אינה מיועדת למכשירים הנמצאים בתנועה (להבדיל, למשל, מאינטרנט סלולרי).
טכנולוגיית הגלים המילמטריים נמצאת בשימוש מסחרי ברוב מדינות העולם המתקדמות ובעשרות רשויות מקומיות בישראל כתשתית אינטרנט אלחוטית עבור מכשירים נייחים, בעיקר לצורך חיבור מבני משרדים, מצלמות אבטחה והקמת רשתות עיר חכמה, מבלי לסלול תשתית מבוססת-סיבים עד למכשירי הקצה. בשנת 2020 עודכנה הרגולציה על השימוש בה בישראל, והיא מאפשרת להקים קישורים אלחוטיים מהירים בטווח של עד כ-2 ק"מ, ללא צורך בהליכי רישוי מורכבים.[22] עם זאת, גם כיום נדרש הליך של מספר חודשים לקבלת רישיון לאספקת שירותי אינטרנט באמצעות גלים מילימטריים, כאשר רישיון זה מוגבל ל-8,000 משקי בית ותוקפו צפוי להסתיים באוקטובר 2023.
תשתיות תקשורת בישראל
מדינת ישראל בכלל ומשרד התקשורת בפרט, מקדמים את פרישת תשתיות התקשורת "אולטרה רחבות-פס" בישראל בשני מישורים: תשתיות נייחות (סיבים אופטיים); ותשתיות ניידות (סלולר בדור חמישי).
תשתיות נייחות. תחום תשתיות התקשורת הנייחות בישראל מאופיין באופן עקבי כסובל מרמת תחרות נמוכה, אשר בנוסף לבעיות אחרות הנובעות מכך, נפגע קשות גם קצב פרישת הסיבים האופטיים במדינת ישראל: בסוף שנת 2017 עמדה הנגישות לרשתות סיבים אופטיים (FTTB או FTTH)[23] בישראל על פחות מ-3% ממשקי הבית והיקף המנויים הכולל לתשתיות אינטרנט מבוססות סיבים עמד על אלפי מנויים בודדים. זאת, לעומת ממוצע של כ-30% באיחוד האירופאי באותו מועד.[24]
בעקבות כך, בשנת 2018 החל משרד התקשורת להניע את "מתווה הסיבים" – תיקוני חקיקה ורגולציה מקיפים שייצרו סביבה תחרותית המתמרצת האצת פריסת תשתיות סיבים בכלל הארץ. בכלל זה, טופלו חלק ניכר מהחסמים שהעיבו על השימוש ברובד התשתית הפסיבית של חברת בזק (נצרת תת-קרקעית, עמודים וגובים) במסגרת רפורמת השוק הסיטונאי, כך שהתאפשר לחברות נעדרות תשתית נייחת (למשל, פרטנר וסלקום) להשתמש בתשתית הפסיבית על מנת לפרוש רשתות תקשורת נייחות חדשות של סיבים אופטיים.
על פי דוחות ממשלתיים, צעדים אלו אכן הובילו לשיפור בלתי-מבוטל בהיקף הזמינות של תשתיות סיבים אופטיים לתושבי ישראל, ואחוז משקי הבית המחוברים לרשתות אלה עלה ל-9% ב-2018 ול-25% באפריל 2020. נכון לסוף שנת 2020 לפחות 30% ממשקי הבית בישראל היו בעלי נגישות לרשת סיבים אחת לפחות של המתחרים החדשים – פרטנר ו-IBC.
ישראל אמנם התקדמה בפריסת התשתיות הנייחות אך חשוב להדגיש שהיא טרם הדביקה את הפער בינה לבין מדינות מפותחות אחרות. כך, בשנת 2020, הייתה לכ-44% ממשקי הבית באיחוד האירופאי גישה לתשתית של סיבים אופטיים, ובחלק ממדינות מזרח אסיה הייתה קיימת פריסה מלאה של תשתיות אלו עוד באותה שנה.[25]
לפי דוח הצוות הבין משרדי לבחינת מדיניות פרישת תשתיות תקשורת אולטרה רחבות-פס במדינת ישראל שפורסם באמצע שנת 2020, מתווה הסיבים טרם סיפק מענה מלא לתחרותיות הנמוכה בשוק התשתיות הישראלי. לאור זאת, על בסיס המלצות הצוות הבין משרדי, הושלמו בשנת 2021 תיקונים נוספים בחקיקה והרגולציה הרלוונטיים, אשר פוטרים את חברת בזק מפרישה אוניברסלית של סיבים אופטיים ומבקשים להגשים פרישה לכל משקי הבית בישראל באמצעות קידום תחרות ותמריצים כלכליים לפרישת תשתיות באזורים פחות רווחיים.
כתוצאה ממהלכים אלה, החל מחודש מרץ 2021 החלו גם החברות בזק והוט, בעלות התשתית הוותיקות, לשווק שירותי אינטרנט על גבי רשתות סיבים אופטיים. כמו כן, ביום 31.5.2021 הודיעה בזק כי היא מתחייבת לפרישת רשת סיבים ל-80% ממשקי הבית בישראל בתוך 6 שנים.
לפי הנתונים העדכניים ביותר על היקף פרישת תשתיות סיבים אופטיים במדינת ישראל, נכון לחודש יוני 2021 לכ-40% בלבד ממשקי הבית בישראל קיימת נגישות לתשתית סיבים.[26]
תשתיות ניידות. פריסת התשתיות הניידות בישראל, ובפרט רשת דור 5 (G5), נעשית על-ידי חברות הסלולר הקיימות – פרטנר הוט מובייל, פלאפון, וסלקום גולן טלקום, בכפוף להקצאת תדרים מתאימים לכך על ידי משרד התקשורת. המכרז להקצאת התדרים הנדרשים להפעלת רשתות סלולריות בדור 5 הסתיים בקיץ 2020 ובמסגרתו הוקצו כמויות התדרים:[27] 60 מגה-הרץ בתחום ה-700, 120 מגה-הרץ בתחום ה-2,600 ו-300 מגה הרץ בתחום ה-3,500 לחברות הסלולר. עד סוף אותה שנה הופעלו בישראל 3 רשתות סלולר של הדור החמישי, שכל אחת מהן כוללת מאות אתרים.[28]
על פי תנאי המכרז, בתוך חמש שנים על מפעילי הסלולר להגיע להיקף פריסה המחושב על-פי שיטת נקודות שנקבעה במכרז, ובהתאם לתנאי הרישיון שטרם פורסמו.[29]
ראוי לציין, שמשרד התקשורת קושר באופן הדוק בין פריסת הרשת בישראל ובין IoT ויישומיו, ובמכרז דור 5 תחום ה-Massive IoT מוגדר כאחד משלושת השירותים אותם נועדה הרשת לשרת ושאותם רשאיות חברות הסלולר לספק באמצעותה.[30] במקביל לפריסת רשת דור 5 , החליט משרד התקשורת על סגירת רשתות G2 וG3.[31] סגירת רשתות הפועלות באמצעות דור 2 ודור 3 נעשית, על-פי המשרד, בכדי לפנות משאבי תדר אלקטרו-מגנטי לטכנולוגיות מתקדמות יותר וניצולן היעיל, ולשם הפחתת עלויות התחזוקה של רשתות סלולריות עבור המפעילים.
החל משנת 2020 ניתן להבחין בשיפור מסוים: על פי מדד ,Oookla המשווה בין איכות הרשתות הסלולריות של מדינות העולם, מתחילת שנת 2020 ועד לחודש אפריל 2021 נמדד שיפור של כ-87% במהירות ההורדה הממוצעת בישראל.עם זאת, נכון לנובמבר 2021 מדינת ישראל מדורגת במקום ה-71 בלבד בדירוג העולמי של איכות תשתית הסלולר, עם מהירות הורדה ממוצעת של 24.8 Mbps ומהירות העלאה ממוצעת של 9.72 Mbps, באופן המחייב את משרד התקשורת לנקוט פעולות מיידיות על מנת לאפשר את מיצוי התועלות הכלכליות והחברתיות של מהפכת ה-IoT.
- על משרד התקשורתלהבטיח פריסה ותמחור תחרותי של תשתיות תקשורת מתקדמות ברוב שטחי מדינת ישראל – לרבות אזורי תעשיה, מסחר, חקלאות וטבע פתוח (המהווים את עיקר הפוטנציאל לנפח השימוש בטכנולוגיות IoT), ולא רק למשקי בית. אכן, סביר להניח כי כשלי השוק שעיכבו באופן משמעותי את פריסתן של תשתיות סיבים ללקוחות פרטיים בישראל אינם מתקיימים בכל הנוגע לאזורי תעשיה או מרחבים ציבוריים צפופים, נוכח האטקרטיביות היחסית שלהן עבור חברות התשתית. עם זאת, בשים לב לרמת התחרות הנמוכה בשוק התקשורת הישראלי, על משרד התקשורת לקיים הליך בדיקה יסודי ומבוסס-עובדות של חסמים לפרישת רשתות תקשורת מתקדמות לאזורי תעשיה (לרבות מסחר וחקלאות) ומרחבים ציבוריים צפופים בכל רחבי מדינת ישראל ובפריפריה החברתית והגיאוגרפית בפרט. בכלל זה, על משרד התקשורת, בשיתוף עם רשות התחרות, להוסיף ולבחון האם קיימת מידה מספקת של תחרותיות בתחום תשתיות האינטרנט המתקדמות עבור עסקים וחברות, מתוך הבנה כי תמחור תחרותי בשוק זה הוא חיוני עבור עסקים קטנים ובינוניים המעוניינים לרתום את יכולות טכנולוגיות ה-IoT לטובת ייעול הייצור והתפעול של פעילותם.
- הבטחת פריסתן של רשתות סיבים בכל רחבי מדינת ישראל בשנים הקרובות מחייבת השקעת כספים מיידית על ידי מדינת ישראל. על פי המדיניות הקיימת , פריסת סיבים באזורים שאינם משתלמים כלכלית מתוכננת להתבצע באמצעות כספים ייעודיים שאמור לגבות משרד התקשורת מחברות התקשורת ("קופת התמרוץ"). עם זאת, לשם הבטחת משאבים מספקים לעידוד פריסת רשתות תקשורת מתקדמות באזורי תמרוץ בעתיד הקרוב, אנו ממליצים כי המדינה תשתתף גם היא במילוי קופת התמרוץ בהפעלות הקרובות של המכרז.
- האצת הפריסה של תשתיות אינטרנט ניידות בדור החמישי של הסלולר היא חיונית לשם ניצול מלוא הפוטנציאל של טכנולוגיות דור 5 במרחב הציבורי. על כן, אנו ממליצים לקבוע יעד של פריסה ארצית מלאה של רשת דור 5 עד 2024 (באמצעות השתתפות מדינתית במימון או תמריצים מתאימים), ותוכנית מואצת לפריסת הרשת באזורי תעשייה, חקלאות ומסחר בפריפריה, תוך התייעצות עם נציגי התעשייה בדבר צרכיהם.
ד. צרכים של סטנדרטיזציה ותפעוליות-בינית (Interoperability)
ניצול מלוא הפוטנציאל של IoT מחייב תפעוליות-בינית (interoperability) בין מכשירים של יצרנים שונים ובין טכנולוגיות תקשורת שונות, המתאפשרת באמצעות קביעת סטנדרטים פתוחים ומקובלים המאפשרים שפה משותפת עבור המערכות השונות ברשת.
יתרונה של סטנדרטיזציה הוא ביכולת אינטגרציה בין מערכות ואפשרות להשתמש במכשירים במקומות שונים (Plug & Play); הגברת האמינות, הבטיחות, והאפקטיביות של מכשירים ברמה הגלובאלית; וכן עידוד התחרות, המחקר והפיתוח, ויצירתם של מודלים עסקיים חדשים.[32] לדוגמא, התרומה של רמקולים חכמים לבית החכם תלויה, במידה רבה, ביכולת של רמקולים אלה לתקשר עם מכשירים ואפליקציות להשמעת מוזיקה, כטלפון או טלוויזיה חכמים. במובן רחב יותר, תפעוליות בינית הכרחית למעבר משימוש בכל מכשיר חכם בנפרד למערכת אקולוגית (eco-system) של מכשירי IoT – מטלוויזיה או מכונה חכמה לבית או מפעל חכמים. שינוי זה, מאפשר שליטה ריכוזית, קלה, ונוחה בכלל מכשירי IoT במערכת, וכן מעבר מידע בין מכשירים ושימוש אפקטיבי יותר במידע המופק.[33] חברת מקינזי, למשל, מעריכה ש-40% מהערך הטמון ב-IoT נובע מתפעוליות בינית.[34]
כיום, , קיימות מגוון יוזמות בינלאומיות לסטנדרטיזציה והבטחת תפעוליות-בינית בתחום ה-IoT,[35] כאשר הבולטת בהן היא שיתוף פעולה בין ארגוני התקינה הבינלאומיים ISO ו-IEC, המפרסמים ומפתחים מגוון תקנים ייעודיים להיבטים שונים של תפעוליות בינית בתחום זה.
כמו כן, במסגרת אסטרטגיית הרשות האירופאית לשוק הדיגיטלי (the Digital Single Market (DSM) Strategy), הציעה הנציבות האירופית (European Commission) תכנית לסטנדרטיזציה של IoT, במסגרתה יזוהו ויוגדרו תחומים עיקריים הדורשים האחדה, כגון מערכות הפעלה (OS), ונקודות הגישה של משתמשי הקצה למכשירים, דוגמת עוזרים ווירטואליים (voice assistance).[36] מטרות היוזמה, כוללות: מניעת פרגמנטציה בין מדינות האיחוד, הפריה בין תחומים, והבטחת מסגרת רגולטורית התומכת בפעילות בין מדינות.[37]
אחד הקשיים המרכזיים ביצירת סטנדרטים בתחום ה-IoT הוא קיומן של טכנולוגיות המוגנות על-ידי דיני הקניין הרוחני. שימוש בטכנולוגיות המוגנות באמצעות דיני הקניין הרוחני (Proprietary) עשוי להיות מוגבל ויקר, וחוסר הוודאות בדבר זמינות ועלות השימוש בטכנולוגיה, יחד עם הצורך להשתמש בפטנטים של גופים שונים ולקבוע את תרומתם היחסית והמשטר הרגולטורי השונה החל על ההמצאות, מעכבים פיתוח סטנדרטים.[38]
לדוגמא, מרבית החברות העוסקות בתחום IoT בתחום הצרכני רואות בעוזרים ווירטואליים (דוגמת, אלקסה וסירי) כשער הגישה לצרכן עבור מכשירי הבית החכם. לאור זאת, מפתחים של מכשירים ואפליקציות לשוק הצרכני נדרשים להתאים את המכשיר לטכנולוגיה בה משתמשים עוזרים דיגיטליים אלה, שנמצאת בבעלות חברות הטכנולוגיה הגדולות: אמזון, גוגל, ואפל. כפי שנפרט בפרק השלישי, מצב דברים זה יוצר תלות של מפתחים בחברות הטכנולוגיה הגדולות, השולטות בכניסה לשוק ולכן יכולות לקבוע באופן חד צדדי הן את הטכנולוגיה בה יעשה שימוש והן את תנאי ההתקשרות (החוזיים) שבין הצדדים. על-פי דוח האיחוד האירופאי, חברות אלה משתמשות בכוחן כדי לאמץ פרקטיקות דומות לאלו אותן אימצו, ושזכו לביקורת נרחבת, בפועלן כפלטפורמות דיגיטליות.[39] השליטה של חברות הטכנולוגיה הגדולות בשער הגישה לצרכן הסופי והכוח הנלווה לה, מאפשרים לחברות אלה לקבוע את הסטנדרטים הקיימים בתחום, כשהטכנולוגיה בה נעשה שימוש היא בבעלותן הפרטית.[40]
ואולם, גם ליצירת סטנדרטים פתוחים ואחידים ישנם חסרונות. הגברת היכולת להעביר מידע בין מכשירים ומערכות עשויה להביא לפגיעה נרחבת יותר בפרטיות; סטנדרטים החלים על כלל המכשירים עלולים להיות מכבידים במיוחד על שחקנים קטנים-חדשניים; וקביעה של סטנדרטים כבר בשלב מוקדם של התפתחות הטכנולוגיה עלולה למנוע מהשוק ליצור סטנדרטים טובים ויעילים יותר בהמשך. בנוסף, העלות של השתתפות בארגונים לקביעת סטנדרטים כאמור עשויה להגיע לעשרות אלפי שקלים, ולהכביד במיוחד על עסקים קטנים ובינוניים.[41]
חלף קביעתם של סטנדרטים מחייבים כבר בשלב זה, ניתן להשתמש במערכות או פלטפורמות (gateway, hub) המאגדות מידע ממכשירים שונים ומאפשרות תקשורת ביניהם. ואולם, גם פתרון זה אינו נטול אתגרים, הן טכנולוגיים והן ביחס לבעלות במידע אותו יש לאגוד יחדיו.[42] לאור האמור לעיל, דוח ה-OECD מדגיש את הצורך באיזון שבין מערכות שביסודן טכנולוגיה קניינית, שאינן מאפשרות תפעוליות בינית, ובין יצירת סטנדרטיזציה והאחדה בין מערכות.[43]
- המשך עדכון הסדרי הייבוא והתקינה של טכנולוגיות IoT מתקדמות על ידי משרד התקשורת והבטחת תאימות בין הזירה המקומית לגלובלית: אנו מברכים על פעילותו של משרד התקשורת בעדכון תקנות היבוא והרישוי של מוצרי IoT וטכנולוגיות רלוונטיות במהלך השנה האחרונה, המבטאת הכרה בצורך להפחית חסמי רישוי ויבוא בתחום זה. בצד זאת, אנו סבורים כי המשך עיצוב התקינה והייבוא של מוצרי IoT בישראל נדרש להיעשות גם בתאימות לסטנדרטים ותקנים לתפעוליות-בינית המתהווים בזירה הבינלאומית.
- יצירת דיאלוג בין משרד התקשורת ורשות החדשנות ובין גורמים רלוונטיים בתעשייה: על בסיס הנסיון החיובי שהצטבר בזירה הבינלאומית, יש לייצר מסגרות פורומים לדיאלוג בין גופי הממשל הרלוונטיים העוסקים בתקינה וסטנדרטיזציה של תחום האינטרנט וה-IoT לבין גורמי תעשייה מקומיים העוסקים בפיתוח הטכנולוגיה ויישומיה – בכדי לקדם טכנולוגיות המאפשרות תפעוליות בינית, התאמת הרגולציה הקיימת לכך, ושיתוף מידע אודות הנעשה על-ידי גופים בארץ ובעולם בתחום הסטנדרטיזציה של מכשירי IoT.
- רתימת גורמים בתעשייה המקומית להשתתפות בוועדות בינלאומיות לקביעת סטנדרטים ותקינה: כיום, פועלות מספר וועדות בינלאומיות הקובעות סטנדרטיים בתחומי ה-IoT המאפשרות לנציגים מכל מדינה להשתתף ולהשפיע על התהליך. על מנת להבטיח את הצרכים האינטרסים של הכלכלה הישראלית בזירה זו, על משרד הכלכלה ורשות החדשנות לעודד או אף לתמרץ השתתפות פעילה של נציגים מהתעשייה הישראלית באותן וועדות בינלאומיות ובמסגרת פעילויות ההכנה של מכון התקנים הישראלי לקראת הדיונים בוועדות.
הערות ומקורות
[1] EU Commission Staff Working Document, Advancing the Internet of Things in Europe (2016) (להלן: EU SWD, 2016).
[2] שם; דוח ה-OECD, 2016.
[3] ראו להלן חלק 2.ד. למסמך זה.
[4] IoT Readiness Act of 2021, H.R. 981 (Feb. 11, 2021) (link).
[5] EU SWD, 2016
[6] https://networkreadinessindex.org.
[7] דוח חברת מקנזי, 2015.
[8] שם.
[9] שם; Swire & Woo, לעיל ה"ש 29; Burrus, לעיל ה"ש 29.
[10] EU SWD, 2016.
[11] דוח ה-OECD, 2016.
[12] דוח ה-OECD, 2016.
[13] לדוגמאות נוספות, ראו סקירה מפורטת באתר מכון ויצמן למדע. למידע נוסף ,ראו DOI Handbook.
[14] דוח ה-OECD, 2016.
[15] EU SWD, 2016.
[16] דוח ה-OECD, 2016.
[17] לסקירה מקיפה של תופעת המחסור בכתובת IP והצורך במעבר לפרוטוקל IPv6, ראו: איגוד האינטרנט הישראלי, מדיניות ציבורית מומלצת לפרישת פרוטוקול IPv6 בישראל (2017) (קישור).
[18] על פי נתוני ISOC Pulse, נכון לינואר 2022 היקף הניצול של IPv6 בישראל עומד על 35%, לעומת 49% בארה"ב, 49% בצרפת, 56% בגרמניה ו-67% בהודו (קישור לנתונים מתעדכנים על כלל מדינות העולם). על פי נתוני APNIC Labs, נכון לינואר 2022, היקף הזמינות של IPv6 בישראל עומד על 37%, לעומת 47% בארה"ב, 42% בצרפת, 53% בגרמניה ו-75% בהודו (קישור לנתונים מתעדכנים על כלל מדינות העולם). לפי נתוני Google, נכון לינואר 2022, היקף האימוץ של IPv6 בישראל עומד על 34%, עומת 46% בארה"ב, 52% בצרפת, 55% בגרמניה ו-61% בהודו (קישור לנתונים מתעדכנים על כלל מדינות העולם).
[19] דוח ה-OECD, 2016.
[20] שם.
[21] EU SWD, 2016.
[22] צו הטלגרף האלחוטי (אי-תחולת הפקודה) (מס' 2) (תיקון מס' 3), התש"פ-2020 (ק"ת 8757, 15.9.2020).
[23] FTTH, Fiber to the Home ו-FTTB, Fiber to the Building הן שתי הארכיטקטורות הנפוצות לחיבור משתמשי הקצה לתשתית אינטרנט מבוססת סיבים-אופטיים. בארכיטקטורת FTTH הסיבים האופטיים מגיעים עד למכשירי הקצה של הצרכנים במבנים השונים בעוד שבארכיטקטורת FTTB תשתית הסיבים האופטיים מגיעה עד לבניין, ואילו החיבור של מכשירי הקצה באותו בעניין מבוסס על כבילה מסורתית.
[24] עופר רז-דרור "תשתיות התקשורת בישראל בשנת 2020" (אגף כלכלה במשרד התקשורת, 2021).
[25] Analysys Mason Limited 2020, Full-Fibre Access as Strategic Infrastructure (2020).
[26] רז-דרור, לעיל ה"ש 100.
[27] מכרז מס' 2019/015 – רישיון משולב למתן שירותי רדיו טלפון נייד בשיטה התאית ) רט"ן( בישראל: הרחבת רישיון קיים או הענקת רישיון מיוחד חדש לשירותי רט"ן ברוחבי פס מתקדמים (להלן: מכרז דור 5); הודעת דוברות משרד התקשורת, סיום מכרז תדרים דור 5 (12.8.2020) (קישור).
[28] רז-דרור, לעיל ה"ש 100.
[29] ראו: מכרז דור 5, עמ' 42-43.
[30] מכרז דור 5, בעמ' 3, 42.
[31] משרד התקשורת, סגירת רשתות רט"ן הפועלות בטכנולוגיות ישנות – שימוע (10.12.2020) (קישור).
[32] EU SWD, 2016; דוח ה-OECD, 2016; EU Inquiry-2021.
[33] EU Inquiry-2021.
[34] שם.
[35] יוזמות אלה מקודמות על ידי שלל גופים, ביניהם: the International Telecommunication Union; the European Telecommunication Standards Institute; the American National Standards Institute; the Telecommunications Industry Association; the International Standards Organisation; the International Engineering Consortium; the World Wide Web Consortium; the Institute of Electrical and Electronic Engineers; the Industrial Internet Consortium; and the Internet Engineering Task Force.
[36] ראו: EU SWD, 2021.
[37] דוח ה-OECD, 2016.
[38] EU SWD, 2016; EU SWD, 2021.
[39] איגוד האינטרנט הישראלי, "נייר עמדה: רגולציה בין פלטפורמות מקוונות ומשתמשים עסקיים בישראל" (2021) (קישור).
[40] ראו: EU SWD, 2021.
[41] שם.
[42] דוח חברת מקנזי, 2015.
[43] דוח ה-OECD, 2016.
