התובע טען כי הנתבע שלח לו 22 הודעות פרסומת בדוא"ל, למרות שלא רכש דבר מהנתבע ולא הצטרף לרשימת התפוצה שלו, בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), התשמ"ב-1982.
נפסק
התובע שלל את טענת הנתבע כי הצטרף לרשימת תפוצה של צד שלישי, שמכוחה קיבל את דברי הפרסומת. הנתבע לא סתר את גרסת התובע. על הנתבע הנטל להוכיח, פוזיטיבית, שהתובע נתן את הסכמתו לקבלת ההודעות שנשלחו אליו. משלא עשה כן, וכאשר אין מחלוקת כי מדובר בדברי פרסומת (הודעות המשווקות את עסקו של הנתבע), דין התביעה להתקבל. באשר לפיצוי, במשך שנתיים וחצי קיבל וצבר התובע הודעות מהנתבע ולא עשה דבר כדי להפסיק את קבלתן, ולא פנה אל הנתבע אלא כשנתיים וחצי מאוחר יותר. התנהלות זו אינה משקפת התנהלות של אדם סביר המבקש שלא להיות מוטרד בדברי פרסומת הנשלחים אליו. הנתבע יפצה את התובע ב-120 ש"ח עבור כל אחד מדברי הפרסומת וסה"כ 2,640 ש"ח וכן הוצאות בסך 250 ש"ח.
