החשיפה והתלות הגוברות של הציבור במידע המופץ ברשתות החברתיות ובאמצעי התקשורת בכל תחומי החיים, במיוחד בתקופות משבר, לצד השינויים הטכנולוגיים המואצים והתפתחות כלי בינה מלאכותית יוצרת, שבזכותם כל צרכן מדיה יכול גם ליצור תכנים, להגיב עליהם ולהפיץ אותם – כל אלה מציבים אתגרים חדשים ומהותיים בפני מערכות החינוך ברחבי העולם. בישראל, כבר בשנת 2000 הכיר משרד החינוך בחשיבותה של אוריינות תקשורת כמיומנות יסוד עבור כלל התלמידים וכמרכיב חיוני בהכשרת מורים ומורות. אולם בפועל, הצהרות אלו לא יושמו בשיטתיות לאורך השנים – לא במערכת החינוך ולא בהכשרות מורים.
כיום, החינוך לאוריינות מידע ומדיה בישראל אינו מוסדר לגמרי. למרות ההכרה הגוברת בחשיבותו, הוא אינו נכלל בתוכנית הליבה לגיל הרך ובחינוך היסודי, ובתיכון נלמד כמקצוע בחירה במסגרת לימודי תקשורת, בנתיב העיוני ובנתיב הטכנולוגי, ולעיתים מופיע כנושא העשרה בלבד, התלוי ביוזמות מקומיות או ארגוניות. זאת, על אף שדו"ח של האיחוד האירופי מצביע על שיפור ביכולתם של התלמידים להתמודד עם מידע מוטעה במדינות שבהן הוטמעו תוכניות שיטתיות להוראת אוריינות מדיה.[1] אומנם, קיימות יוזמות נקודתיות או בין־לאומיות, אך הן אינן ממוסדות ברמה הלאומית.[2] למשל, פרויקט DIMLE הוא יוזמה בין־לאומית לקידום אוריינות מדיה ומידע, המבוססת על למידה דיגיטלית ושיתופית.[3]
השלכותיו של היעדר החינוך לאוריינות בישראל ניכרות במיוחד בקרב ילדים ובני נוער. כבר מגיל צעיר הם נחשפים למידע שגוי או מטעה ברשתות החברתיות, ולעיתים אף משתתפים ביצירתו והפצתו. על פי דו"ח האינטרנט של בזק משנת 2023, כ־55% מבני הגיל 8–17 מעלים תוכן לרשתות החברתיות לפחות פעם בשבוע, ו־75% בגילים 13–17 משתמשים בטלפון תוך כדי צפייה בטלוויזיה.[4] נתונים מדו"ח האינטרנט של בזק משנת 2025 משקפים התרחבות של מגמה זו: גיל הכניסה לעולם הדיגיטלי הולך ויורד, השימוש בכלי בינה מלאכותית מתחיל בממוצע כבר בגיל 10, וילדים עושים שימוש אינטנסיבי במכשירים ניידים מגיל צעיר אף יותר.[5] בסקר איגוד האינטרנט הישראלי משנת 2025, שבדק שימוש ברשתות חברתיות ושירותים מקוונים בקרב ילדים ונוער, נמצא כי מבין המשיבים בגילים 13–17, כ־60% גולשים באינסטגרם ו־56% גולשים בטיקטוק מדי יום. כמו כן, 51% מהמשתמשים בפלטפורמת ChatGPT מדווחים על שימוש יומיומי.[6] הזיקה האינטנסיבית לפלטפורמות מידע, ללא מיומנויות אוריינות מדיה מספקות, היא קרקע פורייה להפצת חדשות כזב, תיאוריות קונספירציה ותכנים קיצוניים.[7]
ברמת כלל האוכלוסייה, דו"ח האינטרנט של בזק משנת 2025 מצביע על שינוי עמוק באופן שבו ישראלים מחפשים מידע, כאשר 88% מהנשאלים דיווחו כי הם מבצעים את החיפוש הראשוני באמצעות כלי בינה מלאכותית, ולא דרך מנועי חיפוש מסורתיים. במקביל, 67% מתקשים להבדיל בין תוכן שנוצר בידי אדם לתוכן שנוצר בכלי בינה מלאכותית – ממצא המעיד על טשטוש גבולות בין מקורות אמינים ולא אמינים.[8] לפי סקר משותף של איגוד האינטרנט הישראלי והטכניון משנת 2025, כ־58% מהציבור שואב מידע חדשותי מרשתות חברתיות, אך רק 17% מהציבור מצליחים לזהות מידע כוזב ברשת בעקביות.[9] ממצאים אלה מעידים על פער רחב בין מיומנויות שימוש בטכנולוגיה ובין כישורי חשיבה ביקורתית, ניתוח תוכן והבנת ההקשרים החברתיים והפוליטיים של מידע.
בממצאים אלה תומך דו"ח של דברן־זיוון וברעם־צברי על תופעות של "פוסט־אמת" בישראל ובעולם.[10] על פי הדו"ח, אוכלוסיות בעלות אוריינות מידע ומדיה נמוכה, כגון צעירים, אנשים מעוטי השכלה ואוכלוסיות מוחלשות, נוטות להיחשף למידע מוטעה ולהאמין לו יותר מאוכלוסיות אחרות. פערי האוריינות מדיה משקפים פערים חברתיים קיימים ואף מעמיקים אותם. מחקרים מראים שאוכלוסיות בפריפריה, קבוצות מוחלשות כלכלית ומיעוטים אתניים סובלות מנגישות מועטה לאינטרנט עם תשתית איכותית, מהשכלה נמוכה בתחום התקשורת ומחוסר בתמיכה חינוכית מותאמת.[11] גם בהקשר זה, דברן־זיוון וברעם־צברי מדגישות כי היעדרם של כישורי אוריינות מדיה בקרב קהלים מוחלשים הוא בעיה עם השלכות חברתיות נרחבות: שחיקה באמון, הקצנת עמדות פוליטיות וירידה בהשתתפות האזרחית. ללא מענה חינוכי שיטתי ומותאם לכלל שכבות האוכלוסייה, מגמות אלה צפויות אף להתרחב יותר.
לצד זאת, דו"ח האינטרנט של בזק משנת 2025 מצביע על פער בהיבט נוסף: אימוץ מהיר ונרחב של כלי בינה מלאכותית (92% מהציבור משתמשים לפחות בכלי אחד כזה), לצד חשש גובר מהשלכותיהן – 79% הביעו חשש משימוש לרעה בטכנולוגיה זו.[12] שילוב זה, בין שימוש אינטנסיבי בטכנולוגיה ובין הבנה מוגבלת שלה ופחד ממנה, מגביר את הפגיעות למידע מוטעה ואת השחיקה באמון במוסדות המדינה, בפוליטיקה ובמרחב הציבורי.
[1] McDougall, J., Zezulkova, M., van Driel, B., & Sternadel, D. (2018). Teaching media literacy in Europe: Evidence of effective school practices in primary and secondary education. Publications Office of the European Union.
[2] פוירשטיין, מ' (2022). חינוך לאוריינות מידע ומדיה דיגיטלית בעידן פוסט־אמת. ביטאון מכון מופ"ת, 68.
[4] בזק (2023). דו"ח האינטרנט: עשור לדוח החיים הדיגיטליים בישראל.
[5] בזק (2025). דוח האינטרנט של בזק 2025.
[6] איגוד האינטרנט הישראלי (2025, יולי). שימוש ברשתות חברתיות ושירותים מקוונים בקרב ילדים ונוער בישראל: נתוני 2025.
[7] פוירשטיין, מ' (2022). חינוך לאוריינות מידע ומדיה דיגיטלית בעידן פוסט־אמת. ביטאון מכון מופ"ת, 68.
[8] בזק (2025). דוח האינטרנט של בזק 2025.
[9] איגוד האינטרנט הישראלי, קבוצת המחקר לתקשורת המדע בפקולטה לחינוך למדע וטכנולוגיה בטכניון (2026, מאי). צריכת חדשות וחשיפה לדיסאינפורמציה בישראל: סקר איגוד האינטרנט והטכניון (2025).
[10] דברן־זיוון, ש', וברעם־צברי, א' (2023). תופעות "הפוסט־אמת": הגדרות, השלכות ופתרונות חינוכיים. מוסד שמואל נאמן.
[11] פוירשטיין, מ' (2022). חינוך לאוריינות מידע ומדיה דיגיטלית בעידן פוסט־אמת. ביטאון מכון מופ"ת, 68;
Lewandowsky, S., et al. (2020). The debunking handbook 2020. University of Nebraska-Lincoln.
[12] בזק (2025). דוח האינטרנט של בזק 2025.
